האפר ניתק מן הסיגריה, צונח מטה. רוח באה, נושאת אותו מעלה, ושומטת. מתנודד נישא
האפר הלאה ונעלם.
לעיתים חשבה כי בני-אדם סופם כאפר. כל חייהם התנודדו אנה ואנה חרוכים, נִשאה רוחם, התפורר גופם והם אינם עוד.
נשענה במרפקיה על מעקה המתכת הלבן, שאפה מן הסיגריה בידה והתבוננה בעץ הגדול הסמוך למרפסת. רוח באה בין ענפיו, עלעליו מהנהנים לעומתה רכות. חודשים עמדו שרויים בתרדמתם, בעירומם הטוטלי גזעו וענפיו. בבת-אחת פרצו אינספור ניצנים רכים ירקרקים נושאים גופם הזעיר, משתוקקים אל האור. יופים מעטר את התמונה הרכה הנשקפת לעיניה מדי בוקר, חיה ונושמת, נעה וזעה. שוב עומד העץ חפוי. מחזור החיים שב והשלים מעגל נוסף.
אמש שבה אחר-חצות ממפגש חברים תמים. בידיעה מלאה ובכניעה מוחלטת יצאה מן המעלית, מותירה את ההרגשה הטובה שנסך בה המפגש, על סף דלתה. פתחה את הדלת בציפיה למבטים ולמילים שיגיעו עתה.
ער הוא המתין לה. הוא, השב מדי לילה לביתם כה מאוחר, אוכל ומתפרקד אל מול הטלויזיה, ובתוך זמן קצר מטלטל ראשו מטה ומעלה, ותיכף ומיד מנסרים את חלל החדר נחירותיו הדקות, בוקעים מפיו הפעור, ער במיוחד בשבילה.
או בשבילו.
שכוב פרקדן על הספה, ראשו נע עם הדלת הנפתחת, נושא עיניים עגומות, שואלות ומאשימות במבט אחד מצמית.
"ערב טוב", היא אומרת ומיד משפילה מבטה.
"ערב טוב?! הוא מחזיר לה בנהמה, תראי מה השעה, ומניף את ידו הנושאת שעון לעומתה.
אמש לא השיבה. הניחה את תיקה, אמרה "לילה טוב" בשפה רפה, ופנתה לחדרם, חושקת שפתיים, חלצה נעליה, פשטה בגדיה ושכבה במיטתם.
מילים מצמיחות זרעי פורענות.
בעל. רק זכר, גבר, סיגל את שם התואר העלוב הזה, לעצמו, לאחיו הזכרים.
טעמה של מרירות עולה על לשונה, במחשבתה צפה המילה, זוכרת היטב את השימוש שכה אהבה לעשות בה, כיצד התגלגלה על לשונה, יוצאת מפיה בעליצות ובשמחה, ובעיקר בהשתייכות. עתה אותה מילה עצמה עטופה בתיעוב.
איך מעולם לא נתנה דעתה לתוכנה.
בעל. צליל לא מכוון, צורם, דוקר את עצביה.
זכרות מזדקרת, כרבולת תחתית נישאת בגאון, אוחזת הילת עליונות, אופפת מהות תחושתם.
בעל היה אליל. אל ראשי אצל הכנענים הקדמונים. בעל. בועל. בעלים - אדוני הקניין. מי שהדבר שלו, השולט בקניינו.
רכושנות לשמה.
נרדמה.
הבוקר עלה. אדים עולים מתוך כוס הקפה על יד המחשב הנישא בחדר העבודה. עשן עולה ומסתלסל מתוך המאפרה.
הדלת נפתחת. הוא מחדיר את ראשו פנימה, עיניו תרות בעיניה אחר הלך רוחה,
"מה את עושה?"
"קוראת. אתה לא רואה?!"
"את יודעת שמומחים אמריקאים זה עתה קבעו ששיטוט באינטרנט נחשב לבגידה?!"
"אתה יודע, אולי עדיף שלפני שאתה נכנס לפה עם השטויות שלך, שאולי תחשוב קצת, ממש קצת.."
נהדף קלות סוגר את הדלת בחיוך קטן ממש בעדינות.
בטח ציפה שתתווכח. או שתשתוק.
היא שתקה פעמים כה רבות. עכשיו מרגישה שאולי איפשרה לדברים לצבור תאוצה בשתיקתה. לא ראתה את כל התמרורים שהחיים הציבו לפניה בדרך, רק משום שלא ידעה אחרת.
כל המילים שנאמרו. כל המילים שלא נאמרו. כל השיחות.
"אישה לא צריכה לצאת לבלות, לא צריכים להיות לה חברים מחוץ למעגל המשפחתי. במיוחד אישה נשואה",
"מה הקשר לאישה נשואה. כל השנים הרשית לעצמך לצאת כשרצית. חזרת לפנות בוקר, ואני ישבתי כמו ילדה טובה וחיכיתי לך. ואם העזתי לדבר או להעיר הערות השתקת אותי מהר מאד",
"גבר זה גבר ואישה זו אישה. מה שלי מותר, לא תמיד מותר לך. מאיפה לי לדעת מה את עושה, עם מי את נמצאת?"
"אתה מצחיק אותי. קודם כל אני תמיד מבקשת ומציעה שתצטרף אלי, אתה זה שלא רוצה, לא מעניין אותך, אתה תמיד אומר. אנחנו לא חיים בימי הביניים, אני בטח ובטח לא נתתי לך מעולם שום סיבה לחשוב שאני עושה משהו אחר מלבד מה שאני מספרת. הכל בראש שלך. אני עוד זוכרת היטב דברים רבים, זוכר, כשהיינו חברים, כשקבענו ללכת לסרט, כשהגעתי וראית שאני לובשת מכנסיים צהובים, איך נחרדת והתעצבנת ושלחת אותי הביתה חזרה להחליף לצבע 'נורמלי', כך אמרת. ואת כל הפעמים שהיית מכניס ומוציא אותי לאולמות הקולנוע רק בחושך, אני לא צריך שכולם יסתכלו עליך, אמרת. מזל שלא גרנו באירן, מי יודע, אולי היית מכריח אותי ללכת עם רעלה. וזה עוד קרה כשרק היינו חברים...",
"נו, מה את מזכירה את זה עכשיו?!"
"להראות לך שמאז ועד היום לא השתנית בכלל. העולם משתנה כל הזמן ואתה נשאר באותו מקום, לפחות בקשר אלי. אפילו היום אתה נחרד אם גבר כל שהוא מאריך אתי בשיחה, עומד על המשמר, כועס כל הזמן",
"אישה נשואה לא צריכה לדבר עם גברים, זה פתח לדבר עבירה. כל הגברים חושבים רק על דבר אחד, כל אישה היא פוטנציאל, את יודעת יפה מאד לֲמה. אני גבר, אני יודע בדיוק על מה גברים חושבים ומה הם מדברים ביניהם",
"תגיד לי, אתה חושב שאתה נורמלי, ממה אתה מפחד כל כך?",
"אני לא מפחד. זכותי לדרוש מאשתי להתנהג כמו אישה הגונה, יש פה ענין של כבוד",
"אה, בשביל כבוד צריך לעבוד! אתה מדבר כמי שחושב שאשתו עשויה להיות לא הגונה",
"את הגונה?!",
"אתה שואל ברצינות, כי אני עומדת להחנק מרוב כעס. אני חושבת שאתה צריך להתבייש",
"אני לא מבין, מה יש לך לחפש שם בחוץ?",
"אולי מה שחסר לי בבית?!"
"מה חסר לך בבית?!"
"מה לא חסר לי בבית. אני לא אוהבת את השיחה הזאת ולאן שאתה מוביל אותה. אתה חי את חייך ואין לך שום זכות לבוא אלי בטענות",
"מה חי את חיי, מה אני כבר עושה?",
"זה לא מה שאתה עושה. זה בדיוק נמרץ מה שאתה לא עושה. תחשוב עלי כמו צמח, בלי אור, בלי מים, אני פשוט נובלת",
" אני לא אוהב שכל פעם יש לך פרויקט חדש. פעם בחודש את יוצאת לכאן, פעם בשבוע לשם, כל הזמן מחפשת את עצמך, אולי את בכלל מסוכסכת עם עצמך?!"
"אולי. לפחות אני מנסה לפתור דברים בדרך תרבותית, מרחיבה אופקים. אתה בחרת את הדרך שלך, לך כבר תקופה מאד ארוכה יש את הפעילות שלך, החברים שלך, אני לא כלולה בכל זאת, זה בסדר מבחינתי, רק שבין לבין צריכה להתקיים הזוגיות שלנו, וזו מבחינתך כלל לא קיימת. כבר מזמן גיליתי שבעצם כל השנים אני היחידה שקיימתי את הזוגיות שלנו, אתה היית ונשארת פסיבי, לוקח ולא נותן, כל הזמן. עכשיו כשהחלטתי לקחת את החיים שלי בידיים אתה מבוהל, מצפה ודורש שהכל יחזור למסלול הישן. אז תקשיב חבּיבּי, נאה דורש, נאה מקיים. אני לא מתכוונת להסתגר עוד בדלת אמותי כשאתה אינך ממלא את חלקך בשותפות לכאורה הזאת. ככה זה לא יילך. החיים לא מחכים לאף אחד, בטח לא לי, את זה כבר הסברתי לך עשרות פעמים. אבל כמו תמיד אני רואה שבכל השיחות שלנו הכל הולך לאותו כיוון, למעשה כבר אין שום טעם בשיחות האלו. בסופו של דבר אתה חושב שאני הרכוש שלך. אני לא רכוש של אף אחד, לא אגרטל או איזה חפץ דומם שמעבירים ממקום למקום מתי שמתחשק".
עוד פיסה חרוכה כאפר נופלת ונישאת מלבה.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
