תחנה אחרונה

 תחנה אחרונה

אדים של חום נישאו מהאספלט יוצרים אגמים דמיוניים על הכביש המהביל. האוטובוס הממוזג עצר בתחנה, נשף עשן שחור, באנחה כבדה והעלה ענן אבק מחניק. מועקה והתרגשות מילאו את גופך, לרגע חשת כמו צופה בסרט, ואז האדרנלין נסך בך כוח וחיבר אותך למציאות.

עלית במדרגות האוטובוס, נלחצת בין האנשים הדוחים, גופות אדם חסרי תרבות ודרך ארץ. ברברים יהירים. זיעה קרה כסתה את גופך, למרות החום הנורא, ושכבות הבגדים הרבות שכיסו אותך, חשת ברעד מצמרר. הרגשת כיצד כל המבטים ננעצים בך, וחודרים לתוכך. עשרות עיניים של בני שטן מביטות בך בשנאה יוקדת, מפשיטות אותך ומרעילות את קרביך.

רגליך, שכמו נוצקו מעופרת, מיאנו לשאת את משקל גופך במעלה המדרגות. האנשים דחקו בך ונשפו בעורפך. ריח זיעתם החמצמץ עלה באפך והפך את בניי-מעייך. הרגשת את ראשך סחרחר, טבעות שחורות, עוד רגע ותתעלפי. עוד מעט תפגשי את רצפת האוטובוס ,תוכלי לנוח, לישון.

“לאן את צריכה? גברת לאן? את מרגישה בסדר?”

“למרכז! כן הכל בסדר!” חזרת לעצמך, הכל בסדר, הבטחת לעצמך. שילמת לנהג את הסכום המדויק, שהכנת מראש, לא היה לך כל רצון להתעסק עם העודף, לא היום, היום יום של חג, היום ימלאו לו עשרים שנים, לבנך הבכור, הקדוש, הגיבור. לבך נמלא גאווה, בשבילך בני היקר, הכל למענך! כוחות מחודשים זרמו לגופך וצעדת בגאון נושאת את המשא בקלילות כאילו היה שק-נוצות ולא מטען של עופרת. התיישבת במרכז האוטובוס, ליד החלון, וחיכית לרגע הנכון.

הבטת דרך החלון, נפרדת מכל המראות של ילדותך, ארצך האהובה, הקדושה שפלשו אליה בני השטן, אבל סופם קרב ובא, זו רק שאלה של זמן, והיום את תקרבי להם את קיצם, צעד אחד נוסף בדרך לגאולה. בניינים יפים ושדות, ארץ לתפארת, זבת חלב ודבש.

האוטובוס הלך והתמלא עד אפס מקום. חיילים וחיילות, משרתי-השטן, עלו בחיוך ותפסו את מקומם, צוחקים ושמחים, לא יודעים ששעתם סוף סוף הגיעה. כמה רצית לראות את פניהם ברגע שיבינו, לומר להם שזו הנקמה שלך, הנקמה שלו. הנקמה של אללה. הם נראו כל-כך צעירים, ממש ילדים, אפילו לא בני-עשרים.

אחזת את הידית בימינך, וחשת את המתג באגודלך. זיעה קרה חזרה לשטוף את גופך, וידך החלה לרעוד ללא שליטה. זהו? ככה הכל יסתיים. האם יעמוד לך אומץ לבך? האם תביישי את בנך? אהובך. לבך דפק בעצמה פועם באוזניך כמו רמקולים, נדמה היה שכולם שומעים אותו הולם בקצב מטורף.

האוטובוס עצר במרכז, אישה עם ילד קטן, תינוק, עלתה לאוטובוס, החיילים נתנו לה לעבור, היא באה והתיישבה לצידך. תינוק כל-כך מתוק, עורו שחום ועיניו כמו עשויות משוקולד, ממש כמו עיניו שלו, הוא הושיט את ידו הקטנטנה לעברך, הביט אלייך וחייך ,צחק אלייך בעיניו, עיניי-השוקולד.

© כל הזכויות שמורות