המכונית עצרה ליד שפת המדרכה. הדלתות הקידמיות נפתחו, ושני השוטרים, גבר ואישה ירדו ממנה. עם עזיבתם את הקרירות הנעימה של הרכב הממוזג, גל חום מהביל של צהרי אמצע אוגוסט הכה בהם ללא רחם ועטף אותם בחיבוק לח ומחניק. השוטרת מיהרה להרכיב לעיניה את משקפי השמש ששמרה בכיס חולצתה ובן זוגה לתפקיד חבש לראשו את כובעו.
הם סקרו את גוש הביניינים שמולם: מבנים מלבניים זהים בני ארבע קומות, מרובי כניסות, שעמדו בשורות מקבילות הניצבות למדרכה, מסוג הבתים שצצו כפטריות אחר הגשם ברחבי המדינה בשנות ה-50, שנות העליה הגדולה לאחר קום המדינה.
השוטרת הבחינה ראשונה בבית מס' 12, והם צעדו בשביל הגישה אליו. הבניין בן ארבע כניסות, אך בכתובת שנמסרה להם לא צויין מספר הכניסה ולא הקומה, כך שהם נכנסו בכניסה הראשונה לחדר מדרגות ללא דלת חיצונית, בעל קירות צבועים עד מחצית גובהם בצבע שמן אפור דהוי, ששכבות לכלוך מתקופות שונות מעטרות אותם בנדיבות. הביטו במורת רוח במתקן המתכתי של תיבות הדואר הקבוע בקיר הימיני: בחלק מהתיבות, דלתות המתכת הקטנות שעליהן אמור להימצא שם הדייר נעקרו מציריהן זה מכבר, ודברי הדואר גלשו בחלקם החוצה ונערמו על הריצפה, אך גם כשהדלת הייתה מונחת במקומה, לא בנקל היה אפשר לקרוא את השם שדהה ונמחק כמעט לחלוטין. הם אתרו משפחת כהן על אחת התיבות ועלו לקומה המתאימה, אך הבינו שאין זו המשפחה שהם מחפשים על פי השמות הפרטיים שמצאו על לוחית הדלת. צלצלו בכל זאת כדי לבקש עזרה, אך לא נענו.
בקומה הראשונה שמעו צלילי מוסיקה בוקעים מתוך הדירה השמאלית וצלצלו בדלת . קול מבוגר ומפוחד של אישה בעלת מבטא רוסי כבד שאל מעבר לדלת: "מה רוצה?", והם אמרו "סליחה, טעות" ויצאו מהכניסה לכבשן הלוהט שבחוץ. סקרו את השטח בחיפוש אחר מישהו שיכול אולי לקצר להם את החיפושים המייגעים בשלוש הכניסות הבאות, אך לא הבחינו בנפש חיה, מלבד חתול מבוהל שפרץ מתוך שיח כשחלפו על פניו.
הם המשיכו בשביל הגישה, פניהם לעבר הכניסה השניה, והבחינו שבעורפו של הבניין הסמוך, שעמד לפני זה שהם סרקו, צמחו תוספות בניה פה ושם, בגדלים שונים ובקומות שונות, חלקם צמודים לקרקע, חלקם על עמודי קלונסאות דקים, כיבלות מכוערות שפרצו ללא שליטה מתוך גוף מזדקן. מאחת הקומות הגבוהות בקע בכי נוקב של תינוק וקולה של האם המנסה להרגיע; בסמוך אליהם נשמע מאחת הדירות רעש קירקוש כלי מטבח. זמזום מונוטוני של מזגנים מהדור הישן הווה מוזיקת רקע כללית.
גם בכניסה השניה מצבן של תיבות הדואר לא הבטיח התמצאות קלה יותר, ביחוד שהגישה אליהן הייתה חסומה ע"י שלוש זוגות אופניים שעמדו זה על זה כשהאחרון שבהן נשען על הקיר שמתחת למתקן התיבות. השוטרים עמדו לרגע מתלבטים, שוקלים אם עדיף לנסות לפענח את הכתוב על התיבות ממרחק או לטרוח ולהרחיק את האופניים מהקיר, כשצעקה במלוא הגרון של אישה שבקעה מדירה סמוכה הֶפֶרָה את השקט היחסי של המקום: " ינייייב! מהר הביתה!"
שני השוטרים הביטו החוצה וראו כעבור שניות אחדות ילד פורץ מאחת הגומחות שיצרו תוספות הבניה בבניין הסמוך ונכנס בריצה לכניסה שהם עמדו בה. הדלת של הדירה בקומת הקרקע נפתחה ואישה הופיעה בפתח. יניב נכנס הביתה, אך השוטרים עיכבו את האם: "בבקשה גברת, אולי את יודעת היכן גרים יפה ויצחק כהן?" האישה התחבטה בין הכהנים השונים של הבניין, אך יניב, שחזר בינתיים לדלת ועמד לצד אימו, פתר את הבעיה: "אלה שיש להם בן קטן ? הם גרים בכניסה ג', קומה שניה." הם הודו ומהרו לכניסה הבאה, שמחים על שיניב נקרה בדרכם.
צלצלו בדלת ושמעו קול אישה מתוך הדירה : "מי שם?" הם הזדהו. השתרר שקט ולאחריו הדלת נפתחה , ואישה צעירה ומבוהלת שאלה בקול רועד: "קרה משהו לילד שלי?".
השוטרת, שראתה בעתה אמיתית בעיניה הגדולות של האם, התפתלה בתשובתה: "לא, לא חל שינוי לרעה." השוטר כחכח בגרונו ופנה לאישה:
"גברת כהן, איפה בעלך?"
"הוא לא בבית" ענתה חלושות.
"היכן הוא, בעובדה?" שב ושאל.
האישה הורידה את מבטה ולחשה: "הוא כבר לא עובד יותר מחצי שנה, פיטרו אותו מהמפעל, צימצומים."
"איפה הוא עכשיו?" המשיך לשאל. היא משכה בכתפיה:
"מי יודע איפה הוא מסתובב, לא ישן כאן הלילה." פניה היו אדומות ועיניה מושפלות.
השוטר דיבר שוב: "גברת כהן, אנחנו מבקשים ממך להתלוות אלינו לתחנה. ברצוננו לברר כמה פרטים על התאונה של הילד."
האישה החווירה וידיה מוללו מבלי משים את צידי החלוק המלוכלך שלגופה. בקול קטן לחשה:
"סיפרתי בבית החולים לרופאים על הנפילה. הם יודעים הכל. תוכלו לשאול אותם ..."
השוטרת, שהתבוננה בה בשעה שבן זוגה שאל את שאלותיו, הבחינה בשן קדמית חסרה בפיה ובסימן כחול - סגול גדול על זרועה השמאלית החשופה בין המרפק לכתף.
"אני צריכה ללכת לבית החולים להיות עם הילד שלי, התכוונתי לנסוע לשם עוד מעט, כשהחום קצת יפחת. הייתי שם כל הלילה ובאתי הביתה לישון קצת". קולה גוע , ושתי דמעות החלו להקוות בזוויות עיניה.
השוטרת התערבה: "תראי מה נעשה, קודם תבואי איתנו לתחנה ומשם זה כבר לא רחוק מבית החולים, אולי נוכל לארגן לך הסעה לשם". את המילים האחרונות בטאה חלושות, בלי שיכנוע.
"למה שלא תשאלו אותי עכשיו, כאן?" הקשתה.
"תפקידנו רק להביא אותך לשם, לא אנחנו שואלים את השאלות." קולו של השוטר שידר סמכותיות.
האישה הורידה את מבטה על חלוקה ואז פנתה אליהם, תחינה בקולה: "בבקשה, תאפשרו לי להתרחץ ולהחליף בגדים. הייתי כל הלילה בבית החולים ולא הספקתי..." הם הסתכלו זה בזו והשוטרת הנהנה: "רק תעשי את זה מהר."
"שבו בינתיים, בבקשה. אולי תשתו משהו קר? חום נוראי היום..." השוטר התחיל לסרב אך בת זוגו מיהרה להגיד: "מים קרים בבקשה".
הם התיישבו על הספה ולגמו מהמים הקרים שהאישה שמה לפניהם על השולחן הסלוני הנמוך. מפנים הבית כבר נשמע זימזום זרימת המים במקלחת. השוטרת התבוננה מסביב. סלון קטן, מערכת ספות דמוית עור בצבע חום, טלוויזיה, פינת אוכל סטנדרטית, פה ושם מפיות רקומות, מלוכלכות ומקומטות, שידעו זמנים טובים יותר. על השולחן לידם צלחת דקורטיבית שנשברה והודבקה בחיבור גס. אבק והזנחה שלטו בחדר למרות מצבם החדש יחסית של הרהיטים.מתחת לטלוויזיה, על הארונית שעליה עמד המכשיר, ראתה אלבום תמונות. הוציאה אותו ממקומו ופתחה: בעמודו הראשון חייכו אליה זוג צעיר ביום כלולותיהם: היא בשימלה לבנה, מחבקת את זר הכלולות בחיכה, עיניה היפות מביטות במצלמה ושיניה הצחורות המושלמות נחשפות בחיוך רחב; לצידה, מחבק את מותניה בימינו, בחור צעיר יפה בלורית ורחב כתפיים, אף הוא מחייך במלוא פיו למצלמה. מעל התמונה הענקית, שגודלה כגודל דף האלבום כמעט, היה כתוב בכתב יד גדול: יום כלולותינו. ומתחתיו: יפה ואיציק לנצח, ומסביב לכיתוב, מהווים לו מסגרת ססגונית, היו מודבקים עשרות לבבות נייר קטנים מנצנצים בשלל צבעים.
השוטרת המשיכה לדפדף. עוד תמונות חתונה רבות מלאו את הדפים הבאים של האלבום, הזוג לבדו או בחברת משפחה וידידים. אחר כך באה סידרה של תמונות מאילת, הזוג בירח הדבש בתנוחות רומנטיות, מתחבקים ומתנשקים לפני המצלמה. השוטרת ריפרפה בין הדפים הבאים, ואז תמונה אחת תפסה את תשומת ליבה: האישה עם בטן בהריון מתקדם והבעל מלטף את בטנה, פניו מחייכות למצלמה. ומיד אחרי כן, כשהעבירה את הדף, סדרה של תמונות של תינוק קטנטן בעריסה ומעליהן, באותו כתב גדול של תלמידה צעירה: אושר שלנו נולד.
השוטרת קירבה את האלבום לכוונו של בן זוגה והצביעה על התמונות והם המשיכו להתבונן ביחד. בעמוד הבא, התינוק, קצת יותר גדול, ומעליו: אושר בן חודשיים, ועוד תמונה של הזוג עם הילד ביניהם:אושר עם אמא ואבא , ובתמונה אחרת, הילד החייכן בזרועות הגבר: אושר בן שלושה חודשים עם אבא.
המים במקלחת פסקו לזרום והשוטרת מיהרה לסגור את האלבום ולהחזירו למקומו. כעבור דקות ספורות, האישה חזרה לסלון לבושה בגדים נקיים ועם שיער לח. הם יצאו וצעדו בשביל לכוון מקום החניה של המכונית. השוטר נהג והשוטרת ישבה מאחורנית בחברת האישה. בדרך לא שוחחו.
הם הגיעו לתחנת המשטרה כעבור כרבע שעה, הכניסו את האישה לחדרו של המפקד, החליפו איתו מספר מילים בפתח החדר והלכו, כל אחד למשרדו.
השוטרת התיישבה ליד מכתבתה ועצמה את עיניה. האותיות הגדולות בכתב היד הילדותי שהכריזו חגיגית: אושר שלנו נולד ריצדו עדיין כנגדן.
ההודעה התקבלה לתחנה בשעות הבוקר המאוחרות מבית החולים המקומי: חשד להתעללות בקטין, גרימת חבלות ופציעה חמורה. היא ובן זוגה לתפקיד נשלחו לבית החולים לשוחח עם הרופא המטפל. בזמן שחיכו במחלקה עד שהרופא יתפנה, בקשה מהאחות לראות את הילד. תינוק בן שנה וחצי שכב במיטה, ראשו חבוש ועיניו הגדולות עצובות. "לא בוכה כמעט בכלל, המסכן הקטן" אמרה האחות.
הרופא שלל את סיפורה של האם על הנפילה מכיסא ההאכלה: יש שבר בגולגולת וצלעות סדוקות שלא יכלו להיגרם מהנפילה המתוארת, ויש עדות לשברים קודמים שהתאחו זה מכבר. בדקו ומצאו שלפני כחצי שנה הילד אושפז בבית חולים אחר עם סיפור דומה על נפילה.
אושר שלנו נולד. היא נאנחה, פקחה את עיניה וחזרה לניירת שלה, לא לפני ששאלה את עצמה שוב, בפעם המי יודע כמה במשך השנה שחלפה מאז סיימה את ההכשרה, האם לא טעתה בבחירת מקצועה.
