יכולתי להניח לו

יכולתי להניח לו, למכחול הדמיוני שלי. להניח להן, למילים שמצטיירות על ידי המכחול הדמיוני שלי. יכולתי להניח לו, לציור הזה, הציור שנוצר על ידי המילים המעורבבות האלה,ולכל צבעי הרגש שמשפריצים כתמים כהים בתוך ליבי והופכים לאחר מכן למילים מסודרות על גבי דף לבן.

יכולתי לחייך, ולהסתפק בחיי היום יום של כל אדם שקורא לעצמו נורמלי. למצוא את הבטחון שביציבות המקורקעת מאהבה מציאותית של מישהו כלפי. להרגיש את השמחה באירוע מיוחד עם ורד אדום שמעורר בי בחילה וסלידה מההתיימרות השטחית שלו, לגוע באהבה, ולגרום לי לחייך חיוך שמגיע עד לעיניהים של המלאכים.

יכולתי להניח לו, לעצב שלי, לתוגה המלוחה הזו. לסלק מאזור הנשימה שלי את הגעגוע המכווץ הזה.

יכולתי להפסיק להרגיש אותו, את אהובי בלילות חשוכים מהתל בי לפתע על גבי קיר לבן. יכולתי להפסיק להסניף אותן, את המנגינות האלה, לנשום לתוכי את המילים המצמררות, והמלודיה החודרת,תוך כדי שעורי הופך לעור ברווז.

או שבעצם לעולם לא יכולתי לעשות זאת, להניח את המכחול הדמיוני שלי, את התוגה הנלוות שמעיניה הנוגות אני מוציאה את כל חומרי היצירה שלי. כניראה שלעולם לא אוכל לעשות זאת, להניח לאהובי המהדהד ולחיות ללא כל זכרון מלנכולי יומי.

יכולתי להניח לו, למכחול הדמיוני שלי.