כאילו

 

אוספת שברי חתיכות, פיסות של געגוע, שבאות עם הרוח.
אוספת ועוטפת אותן, שלא יברחו לי.
ובשקט של בין הלילה ליום שמחר, אני מנסה לחבר אותן, אחת אחת.
בלי שאף אחד יידע ויפריע.

אלו הרגעים שלי,
שלנו.

ויש מיליוני משפטים שיכולים לתאר אותנו, אתה יודע...
אתה בעצמך כתבת כמה כאלו.
מנגינות ללא קול, שהתייבשו על מדף העץ המתקלף הזה שלך, בודדים.
ואף אחד לא יודע.

אלה המילים שלי,
שלנו.

וזה נחמד, ככה מעת לעת, להיזכר.
לברוח מעט.
לשכוח כאילו את הכאב.
וכאילו להרגיש, שוב.

שזה אתה שם,
באמת.



עוד שיר אחד אחרון, לפני שאתה הולך.
זה עדיין קשה כל פעם מחדש להיפרד.