"שושן צחור" מוקדש לגלי צבי-ויס באהבה רבה לכבוד צאת ספרה.

 

 

"דומם שטה תיבה קטנה על  ה...." היא עמדה והתבוננה בתיבת הנייר המצופה, נישאת על גלי החיים, מתרחקת מעמה לאטה וזמזמה בשפתיים רכות ובעיניים בורקות, "דומם שטה...". אדוות קטנות סוחפות את התיבה הקטנה אל גורלה, "תינוקי היקר, לחשה, הגיע הזמן, חייבת אני לשחרר אותך עתה". עיניה מלאו בדמעותיה, כה קשה הוא כאב הפרידה, יודעת כי לעולם יהיה שלה, אהבתה תלווה אותו בכל אשר יילך.

 

שלוש שנים, שלוש שנים תמימות נשאה אותו ברחם לבה. לילות כימים יצקה מאהבתה בקצב שהכתיבה לה נשמתה. בסבלנות אין-קץ אפשרה לעוברה להתפתח בתוכה, ניבט כאפון בתרמילו, מתמלא ותופח, ובכל יום שחלף נפחה בו עוד ועוד חיים, דמויות ומשמעויות עד שנברא בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מוכן לרגע הפלאי בו יגיח לאויר העולם, לרגע לו המתינה ללא לאות, לזמן הנכון, הזמן הנכון לו לפרי טיפוחיה לצאת במלוא הדרו, לאפשר לעולם להנות מזיוו.

חשה כי נתנה את כל שהיה לה לתת. את לבה, נשמתה וכל מאודה. את כל שידעה, כל אשר ספגה ונטבע בנפשה נפחה ביציר כפיה האהוב. יום ועוד יום, עוד ועוד, הוסיפה ורקמה את ההווה המתקרב ובא. עוד בטרם יולד ידעה כיצד יראה כל תו מתויו הקסומים, כיצד יקרא, צחור כשושן. נרגשת היתה לאורך כל הדרך, נפעמת מיכולתה לברוא את אישיותו, את חיוכו, את דמעותיו, את כל אשר ישא הוא בקרבו.

והרגע הגיע. נשאה אותו במו ידיה לדרכו, משלחת אותו אל עתידו, דוחקת את כאב הניתוק.

הגיע זמנו להנשא למרחקים, לגעת בלבות האנשים, להאהב, כפי שהשתוקקה. שמו ינשא בפי כל. זהו גורלו. כל יעודו. ידעה.

 

גלי ישבה בכסא הנדנדה בחדרה והתבוננה בתמונתה האהובה על השידה. "נאד נד.. נאד נד.. רד עלה, עלה ורד..", האם כבר אז ידעה את חלומה, את התגשמותו, את אחיזתו על נשמתה, "נאד נד, רד עלה עלה ורד.." מתוך מסגרת העץ החומה ישנה נושנה ניבטים בשחור לבן פניו של אביה נושא אותה בידיו, פיו פעור בהתפעלות, פניו אל מול פניה, עיניה ממוקדות בפיו, צוהלת באושר, אוחזת בכתפו האחת בבטחה, כיודעת מה צופן העתיד.