המתת חסד / רונן

המתת חסד / רונן

אהבה היא שם המשחק. אהבה וגאולה. אי אפשר להיות בעסק הזה אם אתה לא אוהב בני אדם. זאת בדיוק הבעיה כיום. אבל שאלת השאלות היא מה זאת אהבה והאם יש גם אהבה אחרת? אהבה שלא מופיעה בספרים או בסרטים. אהבה כה יחודית עד שמעטים, יחידי סגולה, זוכים בה.

למעשה הכריזו כולם, אם כי לא במילים המפורשות, שאני לא נורמלי. אבל הראתי להם שאני יכול להתמודד. הרגשתי כמה סבל וצער זה גורם להורי והחלטתי שאני חייב להפסיק את הכאב הנורא הזה שהם מרגישים. לימדתי את עצמי  לכלוא את כל הכאב והרגשות השלילים, שהיו מגיעים אלי גלים גלים מאנשים אחרים, בתוך קופסא גדולה שבניתי לי במוח. מעין תת הכרה של התת הכרה. בכדי למנוע מהקופסא להתמלא הייתי מוציא כל פעם כאב אחד ומטפל בו. מישפחתי הייתה אמידה כך שהתאפשרו לי חיים נוחים ללא לחצים. רציתי ללמוד רפואה אבל נשרתי מהלימודים אחרי הסקציה הראשונה. הבנתי שלעולם לא אוכל לחתוך בן אדם אחר או להזריק למישהו. לא לדבר על להחדיר לו אינפוזיה. אבי שכר לי מורים פרטיים בכדי שאוכל להשלים את הידע התאורטי באנטומיה, פרמקולוגיה ובכל תחום אחר שעניין אותי. עד כמה שזה גרם לי סבל נמשכתי כמגנט למחלקות השונות בבתי החולים. ביחוד למחלקות הסופניות. הייתי עובר בין המיטות במחלקות האונקולוגיות סופג לתוכי את קריאות הכאב והמצוקה, בוחן את גודלה וחוסנה של הקופסא שלי.

אני משער שהייתי מעין מזוכיסט ריגשי. כשכבר לא הייתי יכול לעמוד בכך הייתי נמלט הבייתה למיכל המיפלט שבניתי. שם הייתי משכיב את עצמי בתוך המים שחוממו לטמפרטורת הגוף, סוגר את המכסה, ומבלה כמה שעות טובות של חסך חושי מרפא. הכי נמשכתי למחלקות של אונקולוגיית ילדים ולטיפול נמרץ. לטיפול נמרץ היה הכי קשה להיכנס. ברוב מחלקות הטיפול נמרץ היה פיקוח קפדני על שעות הביקור ועל האנשים שנכנסו. גיליתי שגם התחזות לסגל הרפואי לא תמיד עוזרת היות והצוות היה קבוע וכולם הכירו את כולם. העדפתי את הלילות, בעיקר בשעות בין שלוש לארבע וחצי, אז היתה פחות השגחה. הכי טוב היה בסופי השבוע או בחגים בהם הצוות היה מצומצם ולעיתים קרובות הביאו רופאים וצוות רפאוי ממחלקות אחרות.

הייתי מסתובב בין החולים כרוח רפאים עטויית חלוק, ומעיין בתיקים הרפואים הצמודים למיטות. משווה בין הנתונים היבשים בתיק לבין התחושות והרגשות שזרמו אלי מתוך החולה גם אם היה מחוסר הכרה. לא פעם זיהתי אי התאמות חריפות. מקרים בהם ידעתי בודאות שהטיפול לא משיג את מטרתו. היו מקרים שהתחוור לי שהחולה ימות בקרוב והטיפול רק מגביר את סיבלו. בתוך ראשי יכולתי לשמוע את קריאותיהם האילמות של החולים הסופניים שביקשו והתחננו שיפסיקו את סיבלם. אבל איש, חוץ ממני, לא שמע את זעקותיהם.

לראשון יש תמיד משמעות מיוחדת. בדרך כלל מדובר בחברה או החברה הראשונים, הנשיקה הראשונה. אני זוכר היטב את הראשון שלי. זה נצרב במוחי כל כך חזק שעד היום אני לפעמים עוד חולם עליו בלילה. המאמין הראשון בכנסיית הגאולה שהקמתי. היה זה נער צעיר כבן עשר שהלוקמיה שלו יצאה מכלל שליטתם של הרופאים. למרות ההקרנות, הטיפולים הכימוטרפיים הקשים שעבר ולמרות תרומת מח העצם שקיבל מאחיו, הגרורות התחפרו עמוק בבשרו. הייתי עומד ליד מיטתו, מחזיק את ידו או מלטף את מיצחו מחוסר ההכרה. עמדתי שם ככל שיכולתי לשאת את צעקותיו האילמות שהתחננו לשים קץ לסבל הבלתי נסבל הזה. עמדתי שם מחזיק מעמד ככל יכולתי, עד שנמלטתי שבור למקלטי הרטוב. ברחם הרטוב שלי הייתי בוכה וצורח ונושך את עצמי עד זוב דם.

איתו זה התחיל. המטיפים וכל כוהני הדת רימו אותנו. הגיהנום לא  מחכה לנו אחרי המוות. הוא כבר כאן עלי אדמות. מכאן אפשר ללכת רק לגן עדן. לראשונה בחיי ידעתי מה עלי לעשות. אפשר היה לחשוב כי מי שכל חייו נמלט או התחמק מלהתמודד עם המציאות, עד שזה הפך לטבע שני אצלו, לא יהיה מסוגל לעשות את מה שתיכננתי. החלטתי שאני חייב לגאול אותו מיסוריו. לא תיארתי לעצמי כי מה שהוא רוצה תיהיה התרופה הטובה ביותר לשנינו. הבעיה העיקרית שלי היתה , לא עצם המעשה עצמו, אלא איך לעשות את זה מבלי להוסיף עוד על כאביו. כמו כן, לא רציתי שבעקבות מעשי יגרם כאב וסבל למישהו אחר. לא שיאשימו את הצוות הרפואי ולא לגרום צער מיותר למשפחה.

למחרת הגעתי למחלקה בשעות הביקור. לבשתי מדים של הצוות הרפואי והתקרבתי למטתו של הילד. בני המשפחה השתתקו כשראו אותי. ראיתי אישה, שפעם היתה בטח יפיפיה מדהימה עד הצער השחית את פניה רוצה לקום. בעלה, כנראה, שם יד מרגיעה על כתפה. גם להרגיע וגם לרסן אותה. ראיתי את הדמיון בפניהם לפני הנער החיוורות והשדופות שנחו על הכרית הירוקה.

"למה ?" היא מלמלה, "למה".

עזרתי אומץ ושאלתי אותה למה היא מתכוונת בשאלתה. היא סובבה את ראשה אלי וחשתי את הלביאה במבטה. "למה אתם ממשיכים את סיבלו" הטיחה בפני. השפלתי את מבטי חש את גלי ההסכמה והכאב משאר הנוכחים בחדר. באותו לילה, אפשר להגיד, איבדתי את בתולי. מצאתי בתוך ספרי הרפואה שלי מספר דרכים בהם אוכל להפסיק את חייהם של האומללים האלה מבלי לגרום להם סבל בעצמי.

מאז אותו הנער רכשתי לעצמי קהילה שלמה של מאמינים שנגאלו. דבקתי בשתיים שלוש שיטות בדוקות שלא הותירו שום סימן וגם לא גרמו סבל למאמינים. ווידאתי תמיד, שהמישפחה תיהיה שלמה עם המצב. מצאתי את הדרך המושלמת להקטין את הכאב בעולם ויחד איתו את הכאב שלי. הקופסא שלי גדלה איתי אבל כעת היה ביכולתי לרוקן מקצת מהגיבנת האיומה שרבצה על נפשי. הכל הלך יפה, הייתי מסתובב ברחבי הארץ ולפעמים קצת בחו"ל ואוסף מאמינים לכנסיה שלי. למרות שהיום ישנם בוודאי כבר מאות רבות מהם, זכרתי והכרתי היטב כל אחד מהם. שמם, תאריך לידה, ממה הם סבלו, איך הם נראו וכמובן תאריך ושעת הגאולה. בשעות ההתאוששות שבליתי ברחם הרטוב שלי הייתי חוזר ומשנן את הפרטים. חורט אותם לעולמים בזיכרוני. אחר כך הייתי עובר על רשימת המועמדים לגאולה ומחליט על הנגאל הבא. בזכות הרשימות הקפדניות שהחזקתי בראשי גיליתי שיש לי מתחרה. מועמדים מתאימים לגאולה החלו להיגאל בכוחות עצמם. הייתי מגיע לפעמים יום ולפעמים שעות ספורות לאחר שהם נגאלו. חשתי כאילו מישהו מציץ ברשימותי ומבצע במקומי את עבודת הקודש. אחרי המקרה העשירי הגעתי למסקנה שהמקריות גדולה מדי ויש כאן יד מכוונת. לא הצלחתי להחליט מה הרגשתי לגבי המתחרה שלי. האומנם מתחרה או עמית. ידעתי שאני חייב לגלות מי זה.

שמתי מארב למרגלות מטתה של נגאלת פוטנציאלית. אישה בת שלושים ושנים חולת ניוון שרירים בשלבים מתקדמים מאד. מספר חודשים ללא הכרה, מונשמת ומוחזקת בחיים רק בזכות ערמות התרופות שהוזרמו לורידיה. תפסתי לי עמדה לא בולטת המשקיפה על חדרה והתכוננתי למארב ממושך. אחות נאה עברה לידי ונכנסה לחדרה. חשתי משהו מוזר לגבי האחות שרק מאוחר יותר הבנתי מהו. התחושה המוזרה היא שמיקדה אותי בה. לאחר כשתי דקות היא יצאה מהחדר ונעלמה במסדרון. חמש דקות מאוחר יותר החלו לצפצף המכשירים והצוות הרפואי הוזנק אל החדר. התגנבתי חרש מאחורי הגווים העסוקים בהחיאה וידעתי שזה חסר תוחלת. הכתמים האדומים על הלחיים והגוון של העור העידו בנחרצות שהאישה הזאת נגאלה. מישהו גם משתמש בטכניקות הסודיות של היכל הגאולה הפרטי שלי.

האחות! זאת חייבת להיות האחות. מיהרתי החוצה והספקתי לראות אותה נכנסת למכוניתה וממהרת לצאת ממגרש החניה. לא עבר זמן רב עד שהצלחתי לאתר אותה. הרי היא כמוני, נמשכת למועמדים לגאולה. אבל שלא כמוני היא באמת היתה אחות מוסמכת שעבדה במחלקת טיפול נמרץ באחד מבתי החולים היוקרתיים והעמוסים ביותר במדינה. עקבתי חודשים אחריה ואחרי פועלה. המסירות שלה לגאולה מילאה אותי בגאווה. הרגשתי איך אני הולך ומתאהב במלאך החסד היפיפה והמופלא ביותר שעיני ראו. ביצור השמימי הרגיש והמדהים הזה. הרגשתי, ידעתי! שזו נפשי התאומה, המשלימה שלי, היאן והיאנג. בקיצור ידעתי עליה הכל חוץ ממה שחשוב באמת. איך היא מרגישה. מתברר שמצאתי את האהבה שלי. זכיתי בבלתי מושג. בגאולה של המושיע, בגביע הקדוש. סוף סוף מצאתי את מה שלא קיוויתי שאוכל למצוא, את האדם היחידי שיכולתי לאהוב ללא חשש. היא היתה האדם הראשון שפגשתי שבמחיצתו לא חשתי בשום רגשות ומחשבות. כאילו היא לא היתה. פעם אחת, במהלך עבודתה, היא נדקרה עמוקות ממחט. נידרכתי על מנת לספוג את הכאב שיעבור באהובתי. עורפי נדרך ושערותי סמרו, כל כולי בכוננות ספיגה לכאב, אך שום תחושה לא הגיעה. באותו הרגע ידעתי שעם האישה הזו אני רוצה להתחתן.

החלטתי לחשוף את הקלפים ותפשתי אותה על חם אצל המועמד הבא. התגנבתי בשקט מאחוריה ולפני שהיא הספיקה להזריק את החומר לתוך כוסית האינפוזיה לפתתי את ידה בעוד ידי השניה ליפפה את צווארה מאחור בחניקה מאיימת. ידעתי שאני משחק על בטוח. אני לא אחוש בשום כאב ומצוקה ממנה. כאילו היא לא מרגישה דבר, וכל עוד לא אראה את פניה לא אחוש בשום דבר. גופה התקשח ולאחר שהשלימה עם העובדה שנתפסה התרפה שוב. סובבתי אותה אלי מוציא את המזרק מידה. היא לא התנגדה. מבטה היה זהיר, אומד ואולי אפילו משועשע. פתחתי את התיק הקטן שהיה על המיטה. תמיסת אשלגן, בלון חד תחמוצת הפחמן, כל האביזרים והתכשירים לעוסק בכיר בכנסיית הגאולה. הבטנו זה בזו, דקות ארוכות ללא מילים. כל אחד מנתח ושוקל את האלטרנטיבות העומדות בפניו. שערה בגוון הכהה של הדבש נראה כמעט חום בנוגה המכשירים שבחדר. לא נשמע כל רחש מבחוץ למעט מכונת ההנשמה שניפחה בקצב קבוע, את חזה המועמד מחוסר ההכרה שנח לו, ממתין,  על משכבו. עוד מעט ב'שלום'. ראיתי איך היא משחררת לאט לאט את האוויר העצור בראותיה. הבנתי שאסור לי להסס כי היא קרובה מאד לגיבוש החלטה. החלטתי כבר קודם, אבל ברגע זה ביתר שאת, שהיא חייבת להיות שלי.

"אני אוהב אותך" אמרתי. אני בטוח שיותר מכל ה'אני אוהב אותך' שנאמרו אי פעם, זה היה המוזר שבהם. ראיתי את מבט הבלבול בעיניה. היום אני מבין שזה לא היה בלבול אלה בחירת האלטרנטיבה הנכונה. היא שקלה מה היא יכולה לעשות עם האינפורמציה ואיך היא יכולה לשרת את מטרותיה. הפנתי אליה את גבי והזרקתי את החומר המוכן לתוך פומית הגומי המחוברת לאינפוזיה. "עדיף להזריק לפומית. משאיר פחות סימנים" אמרתי בעודי משלים את הזרקת החומר עד הטיפה האחרונה. "יש לנו שבע דקות עד התוצאה הסופית." סגרתי את הרוכסן של התיק הקטן, לאחר שהנחתי בתוכו את המזרק, והגשתי לה אותו. היא עדיין לא אמרה דבר ולא עשתה שום מחווה.

"אני אוהב אותך, באמת" חזרתי ואמרתי. אז רכנתי מעליה ונשקתי בלהט לשפתיה. מעולם לא נשקתי לנערה ובוודאי שלא לאישה לפני כן. זו היתה חוויה מחשמלת. שפתיה היו רכות ומתוקות כעסיס. בהתחלה גופה התקשח כנגדי ואחר כך היא התרפתה בזרועותי. חשתי את חום גופה לוהט מבעד לבגדינו. הצמדתי אותה  אלי, חש בפעם הראשונה את הרכות הבלתי נתפסת של אישה. תחושה שניסיתי לדמיין לעצמי פעמים רבות בשוכבי במקלט הרטוב שלי. שום מחשבה לא הצליחה אפילו להתקרב במעט לעוצמת התחושות שספגתי בחיבוק אחד. רכות שדיה על חזי. תחושת בטנה אל מול בטני, ירכיה ועגבותיה. הנחתי יד אמיצה על ישבנה מצמיד אותה עוד יותר אלי. איבר המין שלי הזדקף ועמד מיחל כמוני לפורקן. היא הדפה אותי ממנה בעדינות. מותירה בי רצון עז לעוד. היא הביטה בעיני. היא היתה אך במעט יותר נמוכה ממני. שלחה יד מלטפת ללחי, לשפתי, מחדירה את אצבעה לתוך פי מעסה בעדינות את לשוני ומגבירה את הרוק בפי. בידה השניה העבירה את ציפורניה לאורך גבי מתחת לחולצה מעבירה בי צמרמורות עונג בל יתואר.

"כדאי שנסתלק מכאן." לחשה באוזני. אני לא זוכר איך הגענו אלי הביתה אבל תוך שניות היינו ערומים מלופפים זה בזו. בארות העונג הבלתי נדלים שהיא שאבה מתוך גופי כמעט והיו פיצוי על הסבל שספגתי במשך השנים. מעולם לא העזתי להיות עם בחורה. חששתי מזרם התחושות שהיא תעביר אלי. הסבל של ביתוק קרום הבתולים העביר בי חלחלה והרגשת בחילה עזה. הרבתי לאונן אבל לא ניתן אפילו להתחיל ולהשוות בין התחושות. הרגשתי כאילו זכיתי בעצמי בגאולה. בהארה. ידעתי מהי מחיאת כף היד האחת, האמת הניצחית, החזרה בתשובה ולבסוף גם את ביאת המשיח. כל המגזינים והסרטים הפונוגרפים שהעזתי להציץ בהם עד שהיו מריצים אותי להקיא בשרותים, לא הכינו אותי לכור ההיתוך של התענוג הצרוף שבו הותכו גופותינו שוב ושוב זה בזו.

פונוגרפיה גרמה לי להקיא. יכולתי לחוש בסבל, ובעליבותם המשפילה של האנשים שכיכבו בה. מי שהשתמש בפונוגרפיה לא אהב אנשים. לאחר האור המסמא שהתפוצץ בעורקי ומילא את כל חושי בעומס יתר, נוראי ובלתי נסבל, ממכר כפי שלא חשתי מעולם, שכבנו מחוסרי נשימה חופפים זה לזו. יכולתי להרגיש בחום וברטיבות שנבעו ממרכז גופה. כאילו היתה השמש של חיי והיא אכן היתה. הייתי צריך ממש להסתכל עליה ולבחון את הבהות פניה בכדי לדעת מה היא מרגישה. זו היתה הרגשה מוזרה, מפחידה ומלהיבה כאחד. שום תחושה או רגש לא פיעפעו אלי. נטו תחושות של קלט חושים רגיל ונורמלי. אני נורמלי צעקתי בלב.

היא הסתובבה אלי, נשענת על מרפקה ובחנה אותי בעיון. "מי אתה סטריינג'ר ? " שאלה אותי בחיוך. סיפרתי לה הכל. התוודתי על היותי לא נורמלי ועל הרחם הפרטית שלי ועל כנסיית הגאולה, הכל. ישבתי ודיברתי עד שהחשיך שוב בחוץ. אחרי שבועיים היינו כבר נשואים. אחרי  שמונה חודשים היינו הורים. ליענה, כן זה שמה, היתה סוציופאטית שלא חשה שום אמפטיה לאף יצור אנושי. היה לנו את אותו התחביב מסיבות שונות לחלוטין. אני לא יודע אם היא באמת אהבה אותי או שהייתי שוב סידור נח של עולמה. היא הייתה גלויה ופתוחה איתי. לא היו לנו מעולם סודות. אני, כי היא הייתה תמצית חיי. אני חושב שעבורה זה היה  כנראה מטעמים של עלות תועלת. היא טיפלה היטב בילדינו. שוב כנראה הם מילאו צורך חשוב בחייה. היא סיפקה לי את כל שהייתי צריך. התמכרתי לחלוטין לריחה, מגעה, טעמי הגוף שלה. במיטה הרגשתי משוחרר לחלוטין. המין שלנו חצה גבולות. לא הססתי לנסות איתה כל רעיון משונה שהעלתה. אנטי תיזה לקיומי עד עכשיו. אמרתי לה שאני מכור לטעמיה ולרחותיה. וכמו בכל פעם היא לקחה את אמירותי עד לקיצוניות. היא היתה אוהבת, אם אוהבת זו המילה המתאימה, להטיל את מימיה לתוך פי הפעור ואני הייתי נהנה מכל טיפה. שני הדברים שהכי אהבנו וחיברו אותנו בעבותות שלא ניתן לנתקן היו להזדיין ולצרף אנשים לכנסיית הגאולה שלנו. כן, היא עכשיו שלנו. לא הפריעו לי המניעים שלה. למעשה, אם הם גרמו לה עונג ותאמו את תפיסת העולם שלי, אז הייתי בעד. הייתי בעד כל דבר שישמח אותה ויקטין את הסבל בעולם. הייתי כמשה בתיבה, כמו ישו על הצלב, כמו אברהם לפני שהאל עצר את  ידו האוחזת במאכלת, הייתי מסור, מאמין בכל ליבי ומאושר.

סוף

סוף אלטרנטיבי לבעלי לב חזק:

כך חיינו לנו באושר. מעבירים את זמננו בין החלפת חיתולים, סקס סוער ועניני הכנסיה. עולמנו היה מושלם. לא פיללתי ולא האמנתי שיכול להיות יותר טוב מזה. בהתחלה חשבתי שעולמי יתנפץ לרסיסים לאחר התאונה. היה זה לילה גשום במיוחד, סוער אפילו. הייתי במשימת גאולה בעיר מרוחקת. ליענה לא הצטרפה אלי כי הבת הקטנה שלנו סבלה מדלקת חריפה באוזניה. אני הייתי חייב לצאת מהבית כי לא יכולתי לסבול את זה יותר. ליענה נשארה לטפל בה וגם להנות מהכאבים קצת בעצמה. מיהרתי הביתה מדמיין איך גופה החם יעטוף ברכותו את גופי הקפוא. איך אפשיר לאט לאט לתוך גופה המיחל. הגברתי את לחצי על דוושת הדלק מגיע קצת מעל המהירות המותרת בכביש הבינעירוני הריק. הייתי כל כך עסוק בהזיותי הפרטיות שלא שמתי לב למכונית התקועה בצידי הדרך. בשניה האחרונה סטיתי, איבדתי שליטה והמכונית התרסקה לתוך מעקה הביטחון. משאית שבאה ממול עצרה עצירת חרום, הנהג ממש נעמד על הברקסים, החליקה ונעצרה בחבטה מטלטלת מטרים ספורים ממני. כל זה היה נגמר פחות או יותר בשלום לולא מטען מוטות הברזל שהמשאית נשאה. אחד מהם, ברזל בניין חלוד, השתחרר וטס קדימה, חודר את השימשה הקדמית, את עיני השמאלית ואת אחורי גולגלתי. הנס הוא שנשארתי בחיים, משותק בכל גופי, משולל יכולת דיבור ועיוור בעין אחת. הנס הוא שלא חשתי יותר את סבלם של האנשים האחרים, סבלה של האנושות. רק את הסבל הפרטי שלי. הכאבים היו איומים, מזככים. לא יכולתי אפילו לצעוק, לא מאושר ולא מכאב. כאילו הקופסא המנטלית שלי נפרצה וכל הכאב והסבל שנאגרו שם בכל השנים התפזרו ברחבי גופי. נוסכים בו כאבי תופת מיסרים. בקיצור תענוג צרוף. הייתי נתון לחלוטין לחסדיה של אישתי. שטיפלה בי נאמנה. פעם ביום היא הייתה ממלאת את המזרק המזוהב, שקניתי לה כמתנה ליום הנישואין העשירי שלנו, בתמיסת הגאולה החביבה עלינו ביותר. הייתה מתקרבת אלי עם המחט. מעבירה אותה אל מול עיני היחידה. לא יכולתי לחוש אם היא נעצה את המחט בזרועי או לא אבל מהכרות איתה היא בוודאי נעצה אותה. אחרי שהיא בחנה היטב את עיניי ואת התרחבות או התכווצות האישון שלי, היתה מראה לי שוב את המזרק ואיך היא מתיזה את החומר לחלל האוויר. כאילו שמעה את צעקותי האילמות הקוראות לא, לא רוצה גאולה. רוצה להיות איתך ועם הילדים. רוצה להישרף באש המזככת של הכאב. הטכס הזה חזר כל יום ולמעשה החליף את מעשה האהבים שלנו. יכול להיות שהיא חשבה בדיוק את ההיפך. שאני רוצה להיגאל. היא ידעה על כאבי התופת שאני חש. היא אפילו הפסיקה את משככי הכאבים ברגע שהלאימה אותי מידי הרופאים. היא בטח טענה שהיא אחות מוסמכת ושהיא כשירה לטפל בי בעצמה בצורה הטובה ביותר. כך היה עובר עלי היום בגן עדן של כאבים פרטיים, כאבים שהם רק שלי, כשלקינוח היה מגיע הרגע שהייתי מחכה לו כל היום, הרגע אם המזרק. בעודי ממתין לו. הייתי עובר שוב ושוב על רשימת המאמינים שמצאו את גאולתם בכנסיה שלנו. כל יום היא הייתה מעבירה מול עיני לשינון את פרטיו של מאמין חדש אותו היא צירפה. אז היא היתה מסתכלת עלי כשהמזרק בידה. הייתי צועק במעמקי מוחי - ליענה - לא, לא, רק לא גאולה. והיא היתה בטח שומעת כן, כן תגאלי אותי מיסורי. לא חשוב מה אמרתי ולא חשוב מה היא שמעה או הבינה, העיקר זו התוצאה. שנינו היינו מאושרים מכפי שהיינו אי פעם. שני אנשים בוגרים בנפשם וברוחם. שעשו כברת דרך משמעותית יחדיו. ויתרו על הרבה דברים רק על מנת להיות מסוגלים לגרום אושר עילאי, על אנושי, בלתי מושג ובלתי נתפס אחד לשני, ואם זו לא אהבה אז תהרגו אותי אם אני יודע מה כן. סוף סוף אני במשחק האמיתי, משחק האהבה. ואולי כוהני הדת בכל זאת צודקים יש גן עדן עלי אדמות. אני חי בו ואני מאושר.

© כל הזכויות שמורות לרונן