לא יודע אם "שירים" זו הקטגוריה הנכונה. אבל אופרה שמשהו ששרים:-)
תורגם מאגלית.
אה... עוד משהו אחד... הטקסט ארוך
פיצול אישיות: יש כאלה שילכו ויגדירו פיצול אישיות במסגרת אקדמאית – פסיכולוגית (בלה, בלה, בלה)
אבל יש כאלה שיטענו שפיצול אישיות הוא בעצם תקלה במכונה הגדולה של הנשמות, אותה מכונה שאחראית לארוז ולעטוף נשמות ולשייך אותן לגוף. התקלה שאין לה כל הסבר טכנולוגי (אולי בגלל שהמערכת עובדת על חלונות) מנפקת שתי נשמות או יותר לגוף אחד.
לעיתים נדירות מאוד המכונה (בעקבות התקלה) עוטפת ואורזת נשמות תאומות בגוף אחד.
מערכה ראשונה:
נדדתי מקצה הזמן לספר לכם את הסיפור הזה.
זהו סיפור של לידה, סיפור של מוות. זיכרון של טירוף.
הסיפור הזה הוא שלי כמו שהוא שלך.
אני אמור להתחיל בהתחלה אם כי הרמז הראשון להתרחשיות לא עמד במבחן הזמן והחלום שחלמתי אתמול בלילה מחזיר אותי למה שאני מכנה "בראשית".
לא נולדתי. לא. התעוררתי לפני 2530 שנה (בערך) רבים חשבוני אלוהים וכי טעות הייתה בידם? ניצב לפניכם היום אני משול למשהו אחר. התקיימתי כאב לגורל, ככלי לאמונה, ילדות לא היתה לי שכן לא זוכר אני את אותה תקופה כמו כמו כן אחים ואחיות לא היו לי. אבי ואימי היו זאב ועורב ואני גדלתי בין בדידות ושמים.
האיש שבחוץ
אני מופע של איש אחד
בכאוס של הזמן
הפרפרים לא יכולים לתפוס אותי
הם לא יודעים איך לטפס ולאחוז בי
או לא, הם לא יכולים
מרגיש גבוה וחזק
אני מלך של תולעים
אין בי גבולות ולא רגשי אשמה
אין שום אהבה, רק שינאה
לקצב השעון
איש לא יעצור אותי
אני מופע של איש אחד
ואם יש בי דברים
אתם כולכם תברחו
הדרך להבנה מתחילה עכשיו
זה ירגיש לא נכון
לא יהיה היכן להתחבא
מהדממה
עכשיו לכו (צעקה)
מעל מקדש של יין האביר עמד. מביט את שארית של אנושות עושה דרכה אל חוסר האיזון. אישה מושכת את בובת הבלרינה שלה. צל בובה מטיל מום בחול שמסביב.
שאריות של מלחמת דממה אשר פלשה לעולמו של שליט התולעים. סדינים מוכתמים בזרע וחיוך לבן אשר נשכח קימעה כאשר קילפתי את פניה מעל אנחות הקינאה.
האישה שבפנים
לכודה בכלוב
פרפר ללא כנפיים
חיה בתוך צל לא שלי
בינות לשנים שחולפות
לכודה בכלוב
אין בי גוף
אי בי לב
העיניים האלה לא רואות אותי
העולם לא שומע אותי
התולעים מאכלות את בשרי
החזיונות אמיתיים
אני רואה את הדלת אל המקום
אליו איש לא מביט
דמותי מביטה בי חזרה
קפואה
השיחות עם אלוהים מדברות מתוכי
הקיבעון נשבר
משלח אותי לחופשי
חופשיה בתוך הכלוב
התאהבתי בגבר שבחוץ
הוא אני
אני רואה אותו סביבי
מהלך בעיר הריקה
חייו הם חידה
כבובות בחלון הראווה
ריקיים כרחובות העיר
איך תוכל לדעת אותי?
איך תוכל להרגיש אותי?
איך תוכל להיות איתי?
שנים חולפות
הוא לא צעיר יותר
מסכות מחייכות. צוחקות
רוקדות לאור נרות
והוא משחק עם התולעים
אני צועקת אבל אילו הן שפתיו
אני רועדת אבל זה הגוף שלו
אני בוכה אבל הוא ממשיך ללכת
אני אוהבת אותו אבל הוא לא מרגיש אותי
הוא לא יכול לדעת אותי
הוא לא יכול להרגיש אותי
הוא לא יכול להיות איתי
שקט
החדר אדום. אדום כנזיד עדשים. אני ערום מכל יכולת. גופי חופשי ונפשי גוועת. ריח של בושם עולה מתוכי. מעלה זכרונות לא שלי. ריח אישה, כמו חיים בתוך הכאוס של הריקבון שהוא אני.
משהו בתוכי
יש משהו בתוך תוכי
משהו משחק
כמו מיתרי כינור (כינור בוכה)
בתוכי
יש משהו בתוך תוכי
מראה של אהבה
עיניים ללא צורה
בתוכי
מי אני?
אני חולם על חלום
אני רואה חלל קורא בשמי
רגליי כבדות
אני עיוור לאור היום
מתחבא בתוך החושך
אני רוצה לברוח
מעצמי
אני רוצה לברוח
מביט בחיי
חולפים ליד השרשרת של האושר
כמו קרוסלה
סובב את מחוגי השעון
לאן אלך?
מה אעשה?
מי אני?
מי אני?
העתיד שלי מאחר
העבר מסביבי
ההווה נעלם
התולעים רוכבות על ענן
מסתירות את אור השמש
לאן אלך?
מה אעשה?
מי אני
מי אני?
מחצית מערכה ראשונה
(אנחנו יוצאים להפסקה של 10 דקות. הקהל מתבקש לעמוד על רגליו)
