סודות
"סודות כאותן טיפות שמן בתחתית קערת מים, צפים ומתפשטים מעלה..." נשמע קולה אוורירי כחלום.
“אני גמרתי עם הסודות!” טענתי בלהט, “אספר לך הכל ותוכלי לשפוט בעצמך!” שפשפתי את עורי בסבון כביסה וצמר פלדה בכל כוחי נאבקתי להסיר את הכתמים השחורים מעורי שכמו צרבו את בשרי וחדרו לתוכי פנימה. זפת מזופתת.
זה היה במסעי האחרון, יצאתי לדרכי צפונה לאזור הספר של ערבות הקרח במדרונות האחוריים של מצוקי הבזלת התחתונה. לאחר תלאות ונדודים בהם התקיימתי מהאוויר ושרדתי אך בקושי ראיתי מרחוק הר שחור מתנשא אל-על ולצידו יערות עד.
כאשר קרבתי לעבר היער הסתבר לחרדתי שהיער אינו אלה מאות אלפי בני אדם העומדים רכונים וראשם טמון עמוק בקרקע הקפואה. מסביב התחוללה שריפה נוראית, מפעם לפעם נשמעו צרחות איומות ואחד העצים האנושיים עלה באש והחל בריצה מטורפת לעבר ההר השחור עד שנבלע בתוכו. שאר העצים האנושיים נחרדו קמעה ואחר כך נרגעו ומלמלו לעצמם בשביעות רצון משהו כגון, "איזה פחד!”, "איום ונורא!” או "איזה מזל שזה לא אני,” ולעתים אפילו משהו מרושע כמו, “תיארתי לי שזה יהיה הסוף שלו.”
החלטתי לגשת אל אחד מהם ולשאול לפשר העניין. קרבתי לבחור שעמד בקצה המרוחק מהאש, הצגתי את עצמי ושאלתי, “תגיד מדוע כולכם טומנים את ראשכם בחול, מתקרבת שריפה נוראה!”
“אתה טומן את ראשך בחול!” הפתיעה אותי תשובתו המוזרה.
“למה אתה מתכוון? הרי כולכם עומדים וראשכם בתוך האדמה ואינכם עושים דבר!”
“אנחנו לובשים חליפות מגן ששומרות עלינו מכל רע וכך בעצם קיומינו השליו אנחנו מכבים את השרפה ולא מלבים אותה.”
נדהמתי מההיגיון המוזר, “היכן אוכל למצוא חליפה מיוחדת שכזו?” שאלתי בסקרנות.
הוא הוציא מכיסו נרתיק והושיטו לעברי, "זוהי חליפה מיוחדת ביותר, האדם הלובש את החליפה כלל אינו מודע לה והיא מסננת עבורו את המציאות ומגנה עליו מתנאי סביבה קיצוניים.”
הוצאתי את החליפה מהנרתיק, היא הייתה דקיקה ונצמדה לגופי בצורה מושלמת, כאילו נתפרה במיוחד עבורי, לבשתי אותה על גופי ופניי ולפתע הרגשה נפלאה אפפה אותי. הרגשתי בלתי מנוצח וכל אשר היה ברצוני לעשות, הצלחתי. אכלתי ושתיתי כאוות נפשי, ביליתי עם בחורות מדהימות, הרווחתי כסף וזהב, בקיצור הגשמתי את כל חלומותיי. סוף סוף טעמתי את טעמו של האושר כאילו הגעתי לגן העדן. ביליתי ונהניתי כמו שלא נהניתי מימיי.
אמנם מפעם לפעם נעלם אחד מהאנשים בזעקות איומות ומזעזעות, אבל כל שהרגשתי היה רק שימחה שאני בסדר ולפעמים גם קצת שימחה לאייד.
יום אחד הרגשתי כי בשרי עולה בלהבות, החום היה נורא, רצתי בכל כוחי אבל האש הייתה מהירה ממני וכמעט ליחכה את בשרי בלשונות תאווה. למזלי החליפה הגנה עליי וברגע האחרון הצלחתי להגיע אל ההר השחור ונבלעתי בתוכו. ההר היה שחור וסמיך כמו נוזל מוצק, כמו זפת מותכת. הטמפרטורות היו אדירות עד שאפילו החליפה אך בקושי הצליחה להגן על בשרי. מתוך ההר נשלחו אלי זרועות לעזרה, אך כל עזרתם הייתה רק למשוך אותי פנימה ולהטביע אותי בתוך השחור הנורא. לא יכולתי לראות דבר.
אנשים שנמלטו מהאש אחרי החלו לדחוף אותי מאחור ועוד מעט וקברו אותי בחיים. החלתי להלחם על חיי, נאבקתי בכל כוחי בכל אשר לי. בתחילה בידיים, בשיניים ובציפורניים, ואחר-כך בכלי נשק מאולתרים ששדדתי מקרבנותיי ואפילו באמצעות חלקי גופות ועצמות. לאט לאט הצלחתי להתקדם במעלה ההר. ככל שחיסלתי יותר אנשים ודרכתי על יותר אנשים, הצלחתי לטפס גבוה יותר ולהרגיש טוב יותר עד שלבסוף ניצבתי על פסגת ההר.
אישה יפהפייה ישבה שם על כיסא זהב משובץ אבנים טובות ושיערה הזהוב זרם בגלים נהדרים מראשה במורד צווארה לעבר כתפייה וחזה. היא נתנה בי מבט ארוך ובוחן בעיניה הירוקות ואמרה, “חיכיתי לך,” בשפתיה החושניות.
התקרבתי לעברה ואז נזכרתי, זו החליפה! ברגע האחרון הסרתי את החליפה מגופי והספקתי לראות את החרב העומדת לערוף את ראשי חלקיק שנייה לפני שהיה מאוחר מדי. נפלתי על ברכי והחרב שרטה את כתפי עמוקות עד לעצם. בשארית כוחותיי זינקתי לעבר התוקפת והעפתי אותה מכיסאה אל מעבר לצוק.
ניגשתי אל הכיסא והתיישבתי עליו, הכיסא היה לוהט בלי החליפה שתגן עלי. נשמע קול נפץ עמום ואז רעש מחריש אוזניים והכיסא ניזרק באוויר על גבי זרם סילון אדיר של זפת לוהטת.
הושלכתי בעצמה לאוויר על גבי הנוזל הרותח שצרב את בשרי ואיני מסוגל לנקותו עד עכשיו.
היא הביטה בי ללא אומר, הוציאה מכיסה בקבוקון קטן של שמן ומימיית מים. יצקה מן המימייה לתוך קערה שקופה מים עד מחציתה ואחר-כך טפטפה כמה טיפות של שמן לתוך המים. הטיפות צללו במים כאילו היו טיפות של כספית ולא שמן בישול צהבהב.
הבטתי בה נדהם, מסרב להאמין, נישמע קול של רוכסן נפתח, יד נעלמה הסירה את החליפה והכתמים השחורים נעלמו כלא היו. חשתי כיצד גופי זורם, צף ומתפשט מעלה מעלה.
