ברית הזוגיות
כתב: שרון שפירא
הוצג לפני 3 שנים בארה"ב בתכנית בידור (של 3 בנות ישראליות) בשם "איזה כיף להיות נשואה"
אני אישה נשואה, רואים לא?! שמו עליי טבעת לא רק באצבע, גם בין הרגליים. טבעת זה חשוב, זה נותן סמכות ומעמד מול הילדים, זאת שבאצבע מול הקטנים, וזאת בין הרגליים מול הילד הגדול. אני, יש לי ארבעה ילדים קטנים, שנתיים, חמש, תשע, והגדול שלושים ותשע. למה ילד כי יש לו ולהם אותם צרכים, אוכל, כביסה, מחשב, טלוויזיה, והרגליים של אמא. זה מרגיז, לא? התחתנת עם בעל וקיבלת גן ילדים. בהתחלה הם נחמדים יש רגש ואהבה, פרחים ורדים שושן צחור, נשיקות צרפתיות חיבוקים וכן מין מסעיר והרבה, בהמשך זה מתקצר תחילה נעלמים הפרחים אח"כ נעלם הרגש ובסוף ונעלם גם האיבר. והיום אחרי מס' שנים כל נשיקה מלווה ביד בתחתונים, כל מקלחת מלווה במגע בתחת, ומכל השושן צחור נשאר רק חור וטחור. והכי מרגיז, זה שאני באה מהעבודה ויש לי עסק עם חבורת הזבל. אלוהים!, מתי כבר אני אזכה להגיע הביתה ולמצוא אותו כמו בית מלון ולא כמו בית מרזח. נא תראו, שלשום חזרתי הביתה בערב אחרי קניות, הגדולים משחקים כדורגל במטבח, הקטנה משחקת בנייר טואלט בשירותים, וכבודו רואה טלוויזיה בסלון, התעצבנתי ואמרתי "הגעתי הביתה עם קניות בשבילך ולא תבוא לעזור, הכלים בכיור צועקים הצילו, הרצפה מלוכלכת ורק היום הייתה לי עוזרת, הילדה בשירותים יכולה למות, ואתם אוקס גדול יושב רגל על רגל שערות על הספה ולא מזיז את התחת מהטלוויזיה! בעצם לפי הריח כן מזיז את התחת. אח גברים-גברים, איפה הייתם ביום שחילקו את ההיגיינה והניקיון? כנראה שעמדתם בתור הלא נכון". אז החוצפן צועק לי "עכשיו את מבינה למה המציאו את האישה, בשביל לפתור לנו את הבעיה הזו", עניתי לו "ועכשיו אני מבינה למה המציאו את מטהר האוויר". ורגע, עוד לא דיברנו על מתי שהם חולים, כאב ראש קטן והם צריכים נט"ן. אבל גם כשהם חולים התרופה היחידה היא הרגליים של אמא כי אצלם התרופה היחידה לאנגינה זו רק הואגינה. רק רגע, יודעות מה המשותף לגבר וללב? שניהם מתים אם הם לא דופקים! ואצלם כאב הלב מתחיל תמיד בכאב ביצים. הנה לפני שבועיים הוא שכב חולה בבית, אני בסלון מנקה פנלים על סולם, פתאום הוא ירד,רק ראה רגליים גבוהות וישר בה לבדוק אם הם עדיין מחוברות. אמרתי לו "אתה משהו אתה!, חולה מת, אבל רק רואה את הרגליים שלי מתרוממות וכבר עומד על שלוש רגליים". והוא, בודק לי לחות, ואומר "אחרי 20 שנה אני עדיין מת על הרגליים שלך. אם רגל ימין שלך הייתה חנוכה ורגל שמאל פורים הייתי בא אליך עכשיו בין החגים". התעצבנתי ואמרתי לו "כל מה שאני זוכרת מהחגים שלך זה שעד שסוף סוף אתה מכניס אותו זה נס פורים, עד שאתה מתחמם זה ל"ג בעומר, ועד שאתה גומר שבועות". שלא לדבר על האורך והגודל שלו, אם פעם יהיה לי מס' שתיים אני אזכור שהאהבה היא כלכך עיוורת שמוטב למשש אותה קודם. זה משהו איתם כל הזמן הם רוצים ולא מבינים שלפעמים אין לאישה נשואה כח. אחרי עבודה, בית, ילדים הדבר האחרון שאני צריכה לעשות בשתיים עשרה בלילה זה לשחק דוק עם אטריות. ולא סתם אטריות, אטריות ביצים. פעם כשהערתי לו על הגודל הוא ענה "את נשמעת לי מאד מאוכזבת?", אמרתי לו "אם נדבר בגלוי, לפני החתונה לא ידעתי שיש לך חליל כלכך קטן", הוא כעס וזרק לי "לו לפחות היית מנגנת. אחרי כלכך הרבה חזרות עם הכלי שלי אל תתפלאי אם אקבל ממישהי הזמנה לאיזה פסטיבל", אז אמרתי לו "אם יהיה לך מזל, תקבל עם הכלי שלך אולי הזמנה לפסטיגל". בכלל, אם נשים רווקות היו שואלות אותי היום מה אני יודעת בקשר לבעלים הייתי אומרת שרק אחרי שמתחתנים איתם מבינים את כל סיפור תולדות הבעל:
שנה ראשונה – נכנס למיטה, סיפור של שעה.
שנה עשירית – שעה סיפור, אם לא נכנסים למיטה
שנה עשרים – שעה סיפור במיטה, נכנס לדקה.
שנה שלושים – נגמר הסיפור.
לפני חמש שנים רבנו היה פיצוץ, חשבתי שכדאי להיפרד, אח"כ השלמנו וחזרנו. סיפרתי לאחותי והיא שאלה "אם כלכך רע לך ואת מחפש גבר, למה לא פרסמת מודעה בעיתון?", אמרתי "ניסיתי, קיבלתי עשרות מכתבים מנשים נשואות אחרות שאמרו את יכולה לקחת את בעלי. אחת מהן גם רשמה בעלי מלאך, אז עניתי לה, יש לך מזל, שלי עדיין בחיים". אחותי אמרה לי שבעלה זרק לה פעם "אני יודע שלא תתני לי להמשיך לחיות מבלי לסבול מעט" אז היא ענתה לו "ממוש, זאת ההוכחה שאני מאמינה בשוויון זכויות!". האמת שבחיים יש רק שתי אפשרויות או להישאר רווקה ולהיות אומללה או להתחתן עם גבר ולרצות למות, למה?!, כי גבר רצוי לא מצוי, גבר מצוי לא רצוי, וגבר מצוי ורצוי נשוי
