(ההמשך של הסיפור "פסח" (שנכתב אגב לפורים..) שנמצא ביצירות למטה).
ברקע נשמע קול אמה, מבקש שתצא אל האורחים. והיא עומדת מול המראה, פותחת עוד כפתור אחד בחולצה, פורשת את הצווארון למראה קצת מרושל, מתבוננת בדמותה המשתקפת במראה ולבסוף מתחרטת ומתכפתרת חזרה. כל חגיגת יום ההולדת של אביה נראתה לה אז רק התפאורה, ותכלית המופע היתה הפגישה עם בן, בחור צעיר שניהלה איתו מערכת אהבים קצרה לפני כמה שנים. רומן שהתנהל בין מסדרונות האוניברסיטה ועל מדשאות האוניברסיטה ובשירותים הציבוריים ובעוד כמה מקומות אפופי עשן שלא רצתה להיזכר בהם. היא הביטה בתמונה המושענת על הכוננית שליד המיטה והרהרה האם גם ליד מיטתו מונחת אותה התמונה, בה נראו שניהם שרועים צוחקים תחת עץ הדולב שעמד בחצר בית הוריו. מאז הפרידה ביניהם חלפו כבר שלוש שנים לפחות אבל הגעגועים אליו דעכו רק במעט. כשהרגישה בודדה היתה יושבת וכותבת לו מכתב. מהלכת בדף ערומה, חושפת את פצעיה ואת מחשבותיה הכמוסות ביותר. את המכתבים מעולם לא שלחה כי כשנפרדו הבטיח שיכתוב לה ומעולם לא קיים את הבטחתו. אבל באותו היום חשבה שעליה לתת לו אותם באחד מרגעי השיא שתכננה.
צלצול הפעמון קטע את מחשבותיה. היא מהרה אל הדלת ובפתח עמד בן כשידיו מאחורי גבו. רשרוש הצלופן הסגיר את זר השושנים שבצבץ מאחורי כתפו. הצליל הזה היה מוכר לה. צליל הצלופן הנמעך בידו. זה היה הצליל של מסיבת הפורים שנערכה בשנה ב' באוניברסיטה. אותה שנה מסיבת פורים הייתה בסימן חנוכה. כך היה באותם הימים, בכל שנה היה נבחר נושא אחר שעל פיו כולם היו אמורים להתחפש. בשנה ההיא היה זה חנוכה. היא ניסתה להיזכר למה דווקא חנוכה נבחר, וחשבה שהדבר קרה כנראה רק בגלל שיפה, מלכת הכיתה, ביקשה. חוץ מקומץ בנים נטולי הורמונים, כל שאר הבנים הרימו את ידיהם לאות הסכמה, והכריעו את ההצבעה. היא התחפשה אז לחנוכייה. מצאה שני בריסטולים. גזרה בהם חללים בצורת חנוכייה, וכיסתה אותם בנייר צלופן אדום. תקועה בין שני הבריסטולים, עמדה בצד האולם. הצלופן רשרש, והפנס, שאמור היה להדליק כביכול את הנרות, כבה בדיוק כשנתבקשה להדגים את החנוכייה. למרות המבוכה היא היתה נחושה בדעתה שאותו ערב היא תרקוד. מבטה הסורק איתר את בן מתנענע קלות בעיניים עצומות לצלילי המוסיקה כשהוא מכונס בעצמו. עדיין לא היה מוכר לה. רק ידעה שהוא משנה א' ולכן הניחה שצעיר ממנה בשנה. באותם הימים זה היה נראה לה הרבה מאוד. שנה. אבל זה כל מה שיכלה להרשות לעצמה במעמדה הנחות. בן היה מחופש לנר. לבש בגד גוף צמוד שהבליט את גופו הצנום, ועליו שרטט בטוש לבן נטיפי שעווה. היא נצמדה אליו והם הזיעו יחד. הריח שלו. גם היום, בכל פעם שהיא שומעת רשרוש של צלופן חוזר אליה הריח שלו. זיעה חריפה מהולה באפטר-שייב זול.
בן קד קידה שובבית והגיש לה את הפרחים. היא הניחה אותם באגרטל והחלה להכיר בינו לבין שאר האורחים שהוזמנו ליום ההולדת של אביה כשהריח הזיעה של בן עדיין עמד באפה.
לאחר רגע נכנסו הדודות. כבר מהרגע שנכנסו ואמה של נעמי הסירה את מעיליהן כדי לתלות אותם על הקולב שבהול יכלה נעמי לנחש את הבאות. בכניסה המשותפת של הדודות היה כדי לאותת על הוויכוח הסוער שעומד לפרוץ ושאת ניצניו יכלו כולם לשמוע עוד מבחוץ. וכדי למנוע מהויכוח להתרחש החלה מרעיפה נעמי על כל אחת מהן שלל מחמאות ומבקשת לספר להם דבר מה חשוב שקרה לה. אבל מאחר שלא היה באמתחתה דבר בעל משמעות לומר חזרו הדודות לויכוח שכנראה היה כבר בלתי נמנע.
הן לא יכלו לקבוע האם השנה אלו הן החגיגות לציון חמישים האביבים להולדת האב, או שמא על אלו להתרחש רק בשנה הבאה. התשובה לשאלה הייתה נעוצה במחלוקת על השנה בה עגנה אניית משא גדולה בנהר שחצה את כפר הולדתן באותם הימים. אנייה החרוטה היטב בזכרונן של הדודות בזכות אותם שקי חיטה שחולקו ממנה לתושבים ושהספיקו כמעט לשנה שלמה לכל באי הבית. זו הייתה שנה גשומה במיוחד שכן בזכות אותם גשמי ברכה עלה מפלס הנהר, ואותה אנייה גדולת ממדים יכלה לשייט בנהר ולהוביל את מרכולתה. בכך נחסך מהן אותה שנה מסע בין שלושים יום שערכו הדודות בכל שנה אל הנמל והשוק הסמוך אליו. מסע שלא פעם נשדדו במהלכו או איבדו את אחד החמורים שמת בצמא או שקרס ממשקל שקי החיטה שסחב על גבו.
על העובדה שאביה נולד באותה שנה ברוכת גשמים לא היו הדודות חלוקות, אבל לא עלה בידם להכריע אם אותה שנה היתה השנה בה קמה המדינה הציונית או בשנה שלאחריה. אחת טענה שבערב ההצבעה במועצת האומות המאוחדות התקבלה החלטה במועצת הכפר לדחות בשנה את נטיעת מטע התמרים, שכן מפלס המים בנהר היה כה גבוה והיה צורך להמתין עד שמפלס המים ירד דיו כך שתתאפשר נטיעת השתילים באדמה, והשנייה, זו שזוכרת תמונות ברורות, רגליה עדיין היו מדשדשות בבוץ הטובעני, וידיה תוקעות יתדות ומסמנות את מיקום השתילים הרכים.
וכו.. וכו..
