נכנסתי לרכב נסערת כולי, הדלקתי את הרדיו ונחרדתי לנוכח הצלילים שבקעו ממנו. "נשבע לך לא בוגד, בחייאת עיוני לא בוגד", כיביתי את הרדיו מיד, איכס, איזה שיר מבחיל, איזו עברית קלוקלת, והמנגינות האלו, רוב הזמן נדמה שהצלילים חוזרים בדיוק על אותם אקורדים, והמילים, פשוט קטסטרופה. מה, אין להם אוצר מילים מעט יותר רחב?! חשבתי כשהנעתי את הרכב ונסעתי הביתה נורא עצבנית.
בבית ניסיתי להרגיע את עצמי בדרכים המוכרות, כשהטלויזיה לא הועילה, פצחתי בשפשוף ומירוק, זה לא הועיל כתמיד, לא יכולתי לחדול מן המחשבות על אירית ועל מעשיה, לא יכולתי לסבול את המחשבה שככה עשתה, כל שנות החברות והקירבה ירדו לטמיון, מבחינתי שום דבר אינו בר תיקון. זה כאב נורא. התמונות והקולות חזרו אלי ובמיוחד הסצינה העיקרית ובעקבותיה האחרונה שבה הקול שלי התגלגל בתוך חדר המדרגות בצעקה גדולה, "תתביישי לך! צרחתי בכל כוחי, בחיים, את שומעת, בחיים אני לא רוצה לראות ולשמוע אותך יותר, ושתלכי לאלף אלפי עזאזאל!", ואז דחפתי אותה פנימה ומשכתי את הדלת בכח רב, בכוונה, שהטריקה החזקה תזעזע אותה ומצדי את קירות הבית, שכל השכנים ישמעו, מגיע לה.
הייתי עסוקה עם גזירי העתונים כשמאירה קראה לי: "שושנה, היי, שושנה, תתעוררי, את לא שומעת?! יש לך טלפון", התפלאתי נורא, החברות שלי ידעו שזה לא מקובל להתקשר אלי לעבודה, לקחתי את הטלפון ואמרתי "הלו" מהוסס,
"זו את, יה זונה מלוכלכת?! שאל קול אשה לא מוכר,
נורא נבהלתי כששמעתי את המילים האיומות,
"מה, מי זאת, איך את מדברת?! שאלתי בבעתה,
"את שושנה, שושנה רם חברה של אירית יבלונקה, נכון?!", היא המשיכה בקול זועם,
"כן, אבל מי את, מה את רוצה ממני?, מה פתאום את קוראת לי זונה?! שאלתי בטון נמוך שאף אחד לא ישמע מסביב,
"את עוד שואלת, אחרי שהזדיינת עם בעלי?! זה הסוף של החיים שלך, כשאני אתפוס אותך את תצטערי על היום שנולדת, את כל השיער אני אחתוך לך עם סכין ועל הראש אשפוך לך זפת רותחת! מה חשבת, חשבת שאף אחד לא יידע, שאני לא אגלה, חכי חכי...",
פרצתי בבכי מר, האשה הפחידה אותי נורא, "זו לא אני, מה פתאום, את טועה, מי בכלל זה בעלך, מי אמר לך דברים כאלה עלי, ומאיפה יש לך את הטלפון שלי בעבודה?!"
"אל תכחישי נבלה, ושלא תחשבי שהבכי שלך עושה עלי איזה רושם, את עוד תבכי אצלי כמו שלא בכית בחיים, מעכשיו תצפי לי מעבר לכל פינה, את לא תדעי מאיפה זה בא לך. מאיפה יש לי ת'טלפון את שואלת, מהחברה הכי טובה שלך אירית, היא כבר אישרה לי את הכ-ל!".
טרקתי את הטלפון ומיררתי בבכי. התמונה מ"בתו של ראין" בסצינה הנוראית הזו עלתה בראשי, זועקת ושיערה הקצוץ מלא בזפת רותחת וכל הכפר מקיף אותה בקריאות איומות, הבנות מיהרו אלי, "מה קרה, מי זה היה?!" שאלו מכל עבר, מאירה ליטפה אותי והושיטה לי ממחטה, "בואי, בואי, תירגעי. בואי נדבר בחדר השני. אבל קודם לכי תשטפי את הפנים", קמתי והלכתי אחריה.
אירית ראתה כבר בפתח הדלת את הפנים והעיניים שלי נפוחות ואדומות. היא פתחה את הדלת לרווחה ועמדה בשתיקה.
"איפה בעלך?" שאלתי כשעקפתי אותה ונכנסתי לדירה,
"הוא לא בבית, נסע אתמול בבוקר לשירות מילואים, למה, את לא מתכוונת לספר לו, נכון, את רוצה להרוס לי את החיים?!",
"אני רוצה להרוס לך את החיים?!, את מוסיפה עוד חטא על הפשע שביצעת נגדי, זו לא את שניסתה להרוס את החיים שלי?! איזו מין חברה את, איך יכולת לעשות דבר כזה, להעליל עלי את המעשים הנוראים שאת עושה, לרגע חשבת עלי, שאלת את עצמך איך אני ארגיש, מה חשבת לעצמך?!", סיננתי לעברה והרגשתי את פני בוערות,
"אני מצטערת, לא ידעתי מה לעשות. מישהו הלשין עלינו והיא באה לכאן ואיימה שתספר לבעלי, לא היתה לי ברירה, את הרווקה היחידה שאני מכירה, לא חשבתי שהיא תעשה משהו, רציתי להציל את הנישואין שלי, אני אוהבת את בעלי!" אמרה והתייפחה,
"אוהבת את בעלך?!! איך את מעיזה לומר את המילים האלה, שוכבת עם גבר אחר וטוענת שאת אוהבת את בעלך, צעקתי, רק במאמץ גדול לא הרמתי עליה גם את ידי, ומה אתי, ומה עם אמיר החבר שלי, את יודעת איך הרגשתי , איזה מילים נוראיות ואיזה איומים והפחדות, ואת החברה שלי הכי טובה מסתבר נתת לה גם את הטלפון שלי בעבודה, הקול שלי נצרד ככל שצעקתי. אירית לא ענתה ואפילו לא הסתכלה על פני. יצאתי החוצה מן הדירה אל חדר המדרגות כשלבי שותת וצרחתי.
