קצת פוליטיקה, אם כי זה לא התחום שלי בכלל. ידיעותיי דלות ואין אני מתיימר להבין את הכוחות הפועלים לעומקם. אולי אני מבין מעט באנשים.
אחת הבעיות של ישראל היא שנמאס לנו להילחם.
נכון, במלחמה אחת אנחנו יכולים לנצח שלושה צבאות ערב, אולם אויבנו שוב לא יעשו זאת. הם השכילו לזהות את חולשתנו. את חוסר הסבלנות שלנו.
את הקושי שלנו להתמודד במלחמת התשה מתמשכת. את הקושי להתמודד עם חרדה. פיגועים שיכולים לצוץ בכל מקום. טוהר הנשק שמונע מאיתנו להגיב באופן יעיל ואכזרי.
הם קובעים את שעות המנוחה.
פעם החמאס נח כשחיזבאללה פועלים, אחר כך הם מתחלפים. פעם אירן מאיימת, פעם סוריה מתגברת את החיזבאללה. רק אנחנו לא נחים.
במקביל הם מתקדמים טכנולוגית. פער הקידמה שלנו מאבד מערכו בכל רגע נתון. הרי ביום בו לשני הצדדים ישנה גישה לנשק אטומי, הכוחות שקולים. השמדה המונית היא השמדה המונית. האגרוף החזק שלנו שקול לאגרוף החזק שלהם. יום זה אינו רחוק.
אנחנו עייפים.
אנחנו כמעט מתחננים לשלום.
מוכנים לתת מאדמתנו הספוגה בדם החיילים, הנטועה מיטב הגידולים.
בתקווה שיעזבו אותנו לנפשנו. שיניחו לנו.
כמובן שהשלום הינו המטרה המשותפת לכולנו, אין אדם שפוי שמעדיף להילחם על פני לשבת תחת עץ עם ילד ולנפנף מעל למנגל.
אולם מהי הדרך הנכונה להגיע לשם?
נקח את סוריה כדוגמא, בסיס מוצהר לטרור החמאס והחיזבאללה, כמו גם תחנת ממסר לכל הרוע האיראני.
אפשרות א' – לתת לסורים את רמת הגולן ולקוות שהקהילה הבינלאומית תשגיח שהם יקיימו את חלקם בעסקה, קרי פירוק תשתית התמיכה בטרור המבוססת בשטחם, על אף שהקהילה הבינלאומית מוגבלת ומאבדת במהרה עניין. החיזבאללה בונה את חוזקו שבעתיים תחת מטריית האו"ם. רק אנחנו מפסידים מנוכחות כח ניטראלי במקום בו יש סכסוך בינינו לבין עמי ערב, זאת מן הסיבה הפשוטה שכל כח ניטראלי שהקהילה הבינלאומית יכולה לספק אינו אלא למראית עין. אין הוא מסוגל באמת לשאת בעול התפקיד כשומר צדק, ואנו נותרים מתוסכלים בעוד הנחשים הארורים כובשים בעורמתם גם את השטחים המפורזים.
אין ספק שהאינטרס המובהק של הסורים הוא להמשיך וליהנות מהתמיכה האיראנית. הרי מי הם הסורים? מדוע מדינתם נחשלת? אין זו שאלה קשה. סוריה היא דיקטטורה. אין לסגל לה תכונות של מדינה שוחרת שלום. התכונות האופייניות לדיקטטורה הן תאוות בצע ושחיתות שילטונית, בגידה ומוסריות ירודה. בקריאה שניה, לא מעטים האנשים שזו היא גם תפיסתם הנוכחית לגבי ישראל. עצוב קצת אבל זה מה יש.
אפשרות ב' – להתעקש שהדרוש תיקון יתוקן, ואין לכך שום קשר למסירת שטחים. התיקון הדרוש למזרח התיכון הוא באופי השלטון הערבי. אולי זוהי מטרה דמיונית אולם כשמדינה קטנה עומדת לבדה מול צבר מדינות גדול ממנה בשיעור עצום, כל שנותר לה הוא לדבוק בחוסנה הנפשי ובאמונתה. זו דרכה היחידה. כוחה של ישראל הוא שהיא מוכנה ומסוגלת לסייע לכל אחת ואחת מהמדינות סביב. סיוע בחינוך, בטכנולוגיה, בתרבות. סיוע בקידום ורווחה. סיוע בהפיכת המזה"ת משדה קרבות לגן עדן עלי אדמות. על מנהיג ישראלי לדעת שהמדינה גדולה ממנו. היא תחליט מתי לתת ואיך לקחת. להיות מנהיג דגול כיום זה לעמוד איתן. לא לכתוב אינספור חוזים והסכמים, לא להצטלם עם כל שועי עולם כאילו המדינה היא לא יותר מעוד דוכן שווארמה מצליח. לא לחזר לפתחם של מנהיגים טיפשים כדי לשמור על הכסא. אפשרות ב' היא לומר – סבלנות. יש לנו עוד כח ועוד זמן. אם אנחנו לא עשינו כל רע, איך זה שאנחנו פוחדים ואשמים?
בכוונה איני נוגע בעניין הפלסטינים. זה כמעט עניין פנימי שלנו, הם עוברים עכשיו את תהליך ההכרזה וזה יקרה. אין מנוס ואין שום בעיה עם זה. זכותם. כמובן שלא ניתן אפילו אבן מאבני ירושלים לשליטה לא יהודית, חס ושלום. איך אפשר בכלל לחשוב על זה.
ישראל שרויה בבלאגן. הטירוף מושל בה. אין סוף לנשיכות שהיא חוטפת מבפנים ומבחוץ. חברי כנסת ערבים מחוסנים בעוד הם גיס חמישי מובהק. העולם אינו יודע מימינו ומשמאלו, כל דקת שידור בפריים טיים יכולה לקבוע גורלות, אך ורק בשל איכות ההפקה. כולם צורחים לכל הכיוונים. אנשים חיים בחרדה – מה יהיה עם האיראנים, מה יקרה עם חיזבאללה, איך גלעד שליט מעביר את לילותיו..
אל לנו להתרגש. שקט בקהל בבקשה. לו הייתי בראשה של המדינה, יוזמתי הראשונה היתה לשתוק. להרעיב קשות את התקשורת הסוררת, הדוחפת והמקצינה. המלחיצה. מדינת ישראל זקוקה לכח עמידה. לשיקול דעת וסבלנות. ליציבות שלטונית. לא לאנשים כמו בנימין נתניהו, אנשים טובים אך מרוכזים רק בעצמם ומוכנים להסעיר את העולם כולו כדי לזכות בנקודה, כדי לא לחוש את העלבון בלהיות שני. ישראל אינה זקוקה לאנשים כמו אהוד ברק, חסרי כל אופי חברתי ויכולת להנהיג כחלק מצוות. איני מכיר את ציפי לבני טוב מספיק, אולם נדמה שהיא המוסרית מבין אלו השלושה. מוסריות היא החוסן נפשי לו מדינת ישראל זקוקה וציפי עשויה להיות בחירה טובה. אביגדור ליברמן הוא אדם חזק גם כן. גם אם הוא נדמה כמאפיונר וכוחני, הוא עומד על דעותיו אשר באות מתוך מקום בטוח וחזק. השמירה על מדינת ישראל היא נר לרגליו ובניגוד לביבי וברק, הוא מספיק חזק כדי גם לעשות זאת. הבנתו שהכבוד הלאומי שלנו הוא כוחנו היא ברוכה. אולי אני טועה, והלוואי שכל אדם בישראל ישקיע את הזמן בהבנה של המצב. הלוואי שתבוטל התחרות המטופשת בין העיתונים וערוצי הטלויזיה, הלוואי שהם יחליטו שזה בסדר אם יהיו פחות מעניינים אבל כוחם ישמש לטובה. אנו זקוקים לכך.
עוד מעט בחירות. נקווה לטוב.
ולסיכום את דעתי – רק לא ביבי. מישהו חזק יותר בבקשה.
