במראה השתקפו אליו המספרים הזוהרים שהראו את מספר הקומות שהמעלית עלתה. ליאת חיכתה לו בקומה חמש עשרה..."
בקוצר רוח עמד במעלית מחזיק את צוואר בקבוק היין המבעבע בידו. זמן רב עמד בבוטיק היין שבשדרה מתלבט האם להשקיע ביין קינוח יקר "מוסקטי" כזה, או במשהו קליל יותר ולא מחייב. המעלית נעצרה בקומה החמישית. "לעזאזל" , סינן מבין שיניו, " עוד עיכוב". דלתות הנעלית נפתחו לרווחה ופני אשה מבוגרת נגלו לפניו שפתחה פיה ושאלה : "אה... המעלית עולה או יורדת ? " נשמע הקול מהגברת שעמדה בפתח. "עולה !" הדגיש בפה קפוץ ולחץ על סגירת הדלתות. "סססס...אמק, שני כפתורים וחץ יחיד, מה כבר יש לעשות חוץ מלשים לב לכיוון החץ ?" חשב בעצבים. המעלית המשיכה בעלייתה האיטית , כולו ציפייה לקראת המפגש המחודש עם אהבת נעוריו. ריח גופה עלה באפו מדגדג את נחיריו שרטטו מזיכרון הניחוח, גופו החלו להתכווץ מעט כשנזכר בגופה המושלם, בחיבוקה העוטף וחיקה החם.
"מה פתאום נזכרנו זה בזו ?" חשב , "זה כמו נס, למרות שאצלנו לא צריך לסמוך על הנס. אז איך לעזאזל היא השאירה לי פתק אצל ההורים ואני לה אצל אחיה?".מוטרד מהמחשבה שאולי היה זה ניסיון לשידוך או מזימה שנרקמה בין זוגות ההורים. "מעלית מזורגגת, זוחלת במעלה כמו גברת עם סלים בסופו של יום" זעם לעצמו מחמם את רוחו בקוצר רוח.
המספר שבע הופיע על הצג והמעלית החלה בעצירה. "איך , איך דווקא עכשיו, קורים לי כל הניסים והנפלאות והמעלית עוצרת כמעט בכל הקומות? איזה מין מזל ". מיד נזכר למרות עצביו וזיעתו שהחלה לבצבץ מתוך עורו במשפט שאימו נהגה לומר "כל עכבא לטובה, וגם זו לטובה" ובכך ניסה להרגיע את עצמו. "לא ממש עוזר" חשב "נו, נספור את השניות, נספוג את הזמן לגוף".
מטח של מחשבות עבר במוחו טוחן שנים של צפייה וחיפוש אחר האחת שמתאימה, האחת שצריך לחזר אחריה, להזמין לחופה. האחת, שהיא המתאימה לגדל איתה את הילדים ואיתה לגדול ולהתפתח. ואולי ליאת זו האחת הזו, שהוא ירגיש שהוא ראוי לה ולא ממקום של נחיתות אלא משל כבוד ואהבה והערכה. פשוט עדיין לא יכול היה להגדיר לעצמו את המושג : ליאת, "בת זוג אפשרית ורצויה לחיים". "מה אולי ? בטוח שהיא !" עלתה תחושת הבטן.
דלתות המעלית נפתחו. אפס. נדה. רוח רפאים. לקלל כבר לא עוזר להפיג את הלחץ. נושם עמוק ומשחרר אויר מריאותיו בקול שריקה איטית ושוב לחץ על סגירת הדלתות. הזמן, נספג לגוף אט אט ומעט מרגיע.
המעלית המשיכה בדרכה כדרכה. המספר שמונה, תשע, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה הופיע ברצף על הצג . "או, סוף סוף עולים ברצף" חשב לעצמו. וכמו במעשה שטן, כשהמספר שלוש עשרה הבליח על הצג נעצרה המעלית ודלתותיה נפתחו. ולפני שהספיק לארגן את מחשבותיו ראה כי גוף שחור ועגול טס לעברו במהירות מן הגיהינום ולא הספיק לזוז או להתכופף או לחשוב על הצלת הבקבוק. משהבין בשברירה של שנייה, כי היה זה כדורגל. התכונן לגרוע מכל כי הכיוון היה מפשעתו ובאוזני דמיונו נשמעה התפוצצות, "בוםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם" אימתני, שקיפל אותו לשניים, שלאחריו נשמע קול אדיר צורח "בואו נברח". נמרח על רצפת המעלית נופל על גבו כדי להגן על הבקבוק, מקפל ברכיו לעבר ביטנו "ובזעקה מרה ועצומה צעק "איייייייייייייייייי", "איזה מזל נחס של קומה 13" חשב, וכשאימץ לעצום את עיניו הצליח לראות את כל הכוכבים בגלקסיה .
בעודו שוכב מקופל ונאנק בכאב נסגרו דלתות המעלית והמעלית המשיכה בדרכה. בחריקת שיניים מנסה היה לקום אך ללא הצלחה, הבקבוק עדיין היה שלם בידו. החל להרגיש כי ידיו מזיעות וממצחו ניגרות טיפות זעה סביב גבותיו. חולצת המשי שלבש נדבקה לגבו. ארבע עשרה. ללא עצירה. "כיצד אופיע בפני ליאת ? " , התאמץ לשמור על ההכרה. חמש עשרה.
דלתות המעלית נפתחו ובחצי עין ראה כי פנימה שעטה ריבה קסומה, שלרגע נדמה והייתה הילה סביבה. לבגדיה הלבנים חשב כי היא אחות ושאל " אני אהיה בסדר ? לא הוציאו אותי מועד ההורים העתידי של השכונה ?" לא הבין מה קורה לו וכיצד יש כבר אחות לידו. "אבינועם יקירי מה קרה ? " נשמע קול מודאג ומוכר מפיה והניח לעצמו להתעלף.
