במראה השתקפו אליו המספרים הזוהרים שהראו את מספר הקומות שהמעלית עלתה. ליאת חיכתה לו בקומה חמש עשרה. שוב הציץ בשעון. 14:30, השעה שקבעו. שנה חלפה מאז. בינתיים, הספיקה להשתחרר. כמשוחררת טרייה התחילה במשרה במשרד עורכי דין, משמשת כפקידת לשכה. בקיץ תתחיל ללמוד. שנה לקח לה להבין שלא הייתה דרך חזרה. היא האשימה אותו במשבר שפקד את לימור. אם לא היה עוזב זה לא היה קורה. עכשיו לימור, אישתו, לא הייתה נמצאת בבית, היא בטח הייתה עסוקה בחנות עם לקוחות. לימור ניהלה חנות למתנות וכלי בית במרכז קניות הומה אדם בלב תל אביב. ליאת, ביתו האהובה, ידעה שלימור לא הייתה זקוקה כלל לאשפוז אילו אביה לא היה מחליט לעזוב.
לא ידע איך היא תגיב אחרי שנה של כעס. במשך שנה ניסה להתקרב אליה והיא בשלה. לא מוכנה הייתה לענות לשיחות וניתקה קשר. היא בעצמה מעולם יזמה שיחה. המרחק היה רב מידי, היה קשה מידי. ערב אחד, לפני שישבו לארוחת הערב הוא הנחית את הבשורה. הוא שכר דירה בצפון העיר ועובר אליה ומשאיר את ההחלטה בידיהם.
ככה באמצע החיים לעזוב הכול וללכת. הוא נישבע שלא הייתה לו אף אחת אחרת. הוא שכר דירה גדולה מספיק כדי לאפשר לה ולאחיה לעבור לגור איתו אבל לא היא ולא אחיה ששו לרעיון. אחיה בן שש עשרה ולא רוצה לעזוב את הבית ספר ואת החברים ואת הפינה שלו ולעבור דירה גם אם זה כרוך בנסיעה קצרה באוטובוס. היה קשה לו עם המעבר הזה, עם השינוי שנחת עליו כרעם ביום בהיר. מה פתאום לעזוב? אז לאימא קשה קצת ואת המתח ביניהם ניתן היה לחתוך בסכין. בארוחות הערב ישבו ושתקו ואפילו בקושי החליפו מבטים. הכול זרם על מי מנוחות עד שאימא התחילה לשתוק. הייתה יושבת שעות ובוהה על איזו נקודה בקיר. יושבת, כאשר לא הייתה שוכבת במיטה. משהו עבר עליה. אף פעם לא שאלו אותה לא ליאת ולא דולב, אחיה.
"אתה לא יכול לעזוב אותנו" התריסה ליאת נגד אביה. "היא זקוקה לך! היא לא זקוקה לפסיכיאטר ולא למרפאים בעיסוק היא זקוקה לך!" היא האשימה אותו במצב של לימור האשימה אותו באשפוז שלה. "אם היית מבלה איתנו קצת יותר זמן, זה לא היה קורה!". היא האשימה אותו בנטישה.
"ליאתי, אני איתה כבר 25 שנה והמצב רק מחמיר. אני לא יכול יותר. את לא מבינה שאני עובד כדי להתנתק ממצבי הרוח שלה? לא יכול לשאת יותר!" היה חוזר ואומר. "החלטתי לעזוב, לא מתכוון לפנות לעורכי דין. את ודולב יכולים להצטרף אליי, אני לא יכול לעשות יותר מזה. אני זקוק למנוחה תביני אותי!".
ליאת לא יכולה הייתה להבין אותו. 25 שנים הוא חי בבית. 25 שנים היא כיבסה וניקתה ובישלה עבורו ניהלה משק בית ובמשך 6 שנים גם חנות. הדברים החלו להשתנות לנגד עיניה שלב אחרי שלב. אימא מבלה יותר שעות בבית מסוגרת ולא מדברת. מחליפה מילה פה ומילה שם. לא יותר ממה שנחוץ. את החנות היא השאירה בידי זרים עד שלא היה מנוס מלהעביר בעלות עליה. אם לא הייתה במיטה אז הייתה מעסיקה את עצמה בארגון וסידור מדפים בארונות, קרצוף ומירוק. היא לא הייתה גם עונה לשיחות טלפון. רק כשהייתה מזהה את המספר של ליאת או דולב על הצג הייתה עונה. דולב היה מתקשר לעיתים להודיע שהוא מאחר להגיע. ליאת לקחה את הפיקוד על הבית. לא ניתן היה להרגיש שמשהו השתנה שם. ארוחת הערב הוגשה בדיוק בזמן, הבגדים המכובסים תמיד היו מקופלים ומסודרים על השידה. לימור , למרות התסמינים שלקתה בהם תמיד ניקתה ומירקה. הבית היה ללא רבב.
ליאת לא יכלה להבין מה לא בסדר.... למה הוא החליט לעזוב.
השעה קרבה. המספרים עולים קומה שביעית.... קומה תשיעית. לא חשב שהיא תענה אבל בכול זאת ניסה. כמו שהיה מנסה מידי שבוע. בהתחלה היא הייתה עונה לשיחות עד שהפסיקה. שנה הוא לא ראה אותה. עזב אותה חיילת ואת דולב בכיתה י"א. עוד כמה חודשים והוא מתגייס. הוא ידע שמוקדם מידיי יהיה לבקש לחזור אם בכלל ירצו אותו חזרה. כל שביקש היה לראות אותה. לראות את ליאת. ליאתי שלו שתמיד דאגה לו. הנה הדלת נפתחה היא חיכתה לו בפתח. מכנס שחור חולצה מכופתרת לבנה ושיער גולש על הכתפיים. לא השתנתה , סך הכול שנה עברה מאז, כבר כמה אפשר להשתנות בשנה..."היי אבא", קיבלה את פניו. "היי ליאת" השיב. "שנשב בקפיטריה?" שאלה ולא חיכתה למענה התחילה ללכת והוא בעקבותיה. את הדרך עברו בשתיקה.
לאחר שהוגשו המשקאות, הפוך בשבילה ואספרסו בשבילו הוא שבר את השתיקה.
"מה שלומה?" שאל.
"מסתדרת לא רע" ענתה.
"עובדת?" שאל.
"לא" השיבה.
"ליאתי, מצטער על כל מה שקרה, לא היתה לי ברירה. חשתי מחנק הייתי חייב לצאת. מצטער".
"הכי פשוט זה לקום וללכת. אתה לא חושב שחשבתי על זה? רציתי לעזוב אבל מי היה נשאר איתה? מישהו היה צריך לקחת אחריות." דמעה החלה לטפס במעלה הגרון "היא לא אותה אחת שעזבת. היא שבורה. איך יכולת לעשות לנו את זה?".
"מותר לך לכעוס ליאת, מותר גם לבכות. תאמיני לי שבכיתי על כל צלצול שהתקשרתי אלייך. המרחק קשה לי. בהזדמנות הראשונה אני חוזר. אבל אנחנו צריכים קצת זמן, להתרגל מחדש".
"חוזר?! חוזר לאן? אליה? אלינו? ואיפה אנחנו בכל הסיפור הזה? איפה אני ודולב? לא שאלת אותנו לפני שהלכת, לא שואל אותנו לפני שאתה חוזר... מה היית אומר אם אני הייתי לוקחת תרמיל ויוצאת ונכנסת ככה מהחיים שלכם?".
"נכון, יצאתי מהבית אבל לא מהחיים. ניסיתי להתקשר אבל לא עניתם לא את ולא היא. מה יכולתי לעשות? בהזדמנות הראשונה שענית הנה נפגשנו".
"לא רוצה להיכנס ביניכם אני חושבת שכדאי שאדבר איתה ואולי תדברו ביניכם. הגיע הזמן אחרי שנה".
"נכון. הגיע הזמן" ענה ושתק.
