שום דבר
נכנסתי לרכב נסערת כולי, הדלקתי את הרדיו ונחרדתי לנוכח הצלילים שבקעו ממנו, "נשבע לך לא בוגד בחייאת עיוני לא בוגד"
העברתי תחנה, “לא בוגד, לא בוגד, לא בוגד" כל התחנות עשו יד אחת כנגדי, דחפתי דיסק לחריץ ומעשה שטן גם עליו נדבקה המנגינה הארורה. בזעם סגרתי את הרדיו והתחלתי לדהור על הכביש המהיר. הרעש לא נפסק הוא רק הלך והתעצם כאילו נכנס לתוך גופי והשתכן שם דרך קבע. הניגון האכזר בקע מכל עבר, ג'יפ ארבע על ארבע עקף אותי בחריקה וגבר בוגדני הביט אלי מבעד למשקפי השמש הכהים, “נשבע לך לא בוגד, ..." צרחו הרמקולים שלו ופוצצו את אוזני.
שילבתי הילוך ולחצתי על הדוושה בכל כוחי, מנסה לקרוע את המנוע להמריא לאוויר בשיא המהירות, ראיתי כיצד המחוג מתקרב לקצה גבול היכולת ואז עובר וחולף ומתחיל לרצד בשמיניות. איך אני בחורה ברמה עם בגרות וציונים מעולים נתקעתי עם כזה אפס אנוכי, ארס עלוב, מה בכלל מצאתי בו? איזו השפלה! ולמה המכונית הזו לא מסוגלת לעבור את המאתיים?
הגעתי לירידה תלולה, המנוע צרח במלוא גרונו בכאב לחצתי על דוושת הגז עד הסוף ככל יכולתי, ממש עמדתי עליה נעזרת בזרועותיי האוחזות בגלגל ההגה, עד שלבסוף השתחרר המחוג והחל להסתחרר במהירות גוברת והולכת סביב עצמו.
גשם התחיל לרדת, גשם שחור, מבול של זפת קפואה ירד מהשמיים ושטף את הכביש, האור נעלם מהעולם, נשאב לתוך חור שחור מסתורי ורוקן עמו את המחשבות והלב.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אולי יום, אולי שנייה, לפתע פילח ברק את החשיכה וריסק אותה לחתיכות, ראיתי דמות בצד הדרך, אבודה, מחכה למשיח בטרמפיה, נוטפת מים, ספוגה כמו חתולת רחוב, חלפתי על פניה במהירות, הפניתי את מבטי הצידה כמו מתוך הרגל, ואז כמו פגע בי הברק, עצרתי את המכונית בחריקת בלמים.
המכונית הסתחררה על הכביש שלוש וחצי פעמים ולבסוף נעצרה עם הפנים כנגד התנועה, המנוע נדם, שקט דומיה, ליבי הלם בתוך חזי שעלה וירד בקצב מסחרר.
“הכל בסדר?” נישמע קול של גבר.
רק לא גבר, יצור נתעב, טעות גנטית של הטבע, לחצתי על הכפתור לנעול את כל הדלתות וניסיתי להתניע, המנוע רק גמגם ושוב כבה.
“את מציפה את המנוע, נסי להוריד את הרגל מהגז לרגע, בואי תני לי לנסות!” נישמע הקול שנית.
בחוסר רצון הפניתי אליו את מבטי, חייל, לא ילד, מילואימניק כנראה, או קבע, על החיים ועל המוות, ממילא אני כבר מוכנה למות, רק שלא יאנוס אותי, הבטתי ברובה, אם באמת היה רוצה לפגוע בי, כבר מזמן היה עושה זאת, בהיסוס פתחתי את הדלת.
“אני תמר,” בקול רועד הושטתי את ידי אליו דרך מסך של מים ניתכים, אם יכיר אותי אולי לא ירצה לפגוע בי.
“נעים מאד אני משה, מה את עושה פה בכזו שעה, ואיך בכלל עברת את המחסום של צהל?” משה לחץ את ידי המושטת, ידו הייתה חמה ורכה למרות הקור העז, החלקתי לעבר המושב הימני, באותו הרגע פסק הגשם כמו במטה קסמים, הירח הציץ מבעד לענן ותלתליו הכסופים קרנו בהילה של אור סביב דמותו.
משה ניסה להיכנס למושב הנהג אבל ההגה היה נמוך והכיסא קרוב מדי. הוא התכופף לסדר את המושב והחליק אותו עד הסוף אחורה, אך הסתבך עם ההגה, רכנתי כדי לעזור לו עם תפס ההגה וידי נגעה קלילות בידו החמימה.
לפתע הופיעו אורות במעלה הכביש, ורעש של סירנה מחריש אוזניים, אמבולנס דהר בחשכה ואנחנו היינו באמצע הכביש, תקועים כנגד הכיוון, משה סגר את הדלת במהירות, וניסה להתניע את המנוע הארור.
המנוע רק השתעל ושוב כבה.
הסירנות התחזקו והאמבולנס קרב במהירות קטסטרופלית, מי המטורף שככה טס במזג אוויר שכזה? הוא בחיים לא יספיק לעצור, רציתי לפתוח את הדלת ולברוח מהאוטו אבל ידי קפאו, והדלת נעולה, מלכודת מוות, זהו, זה הסוף! אני מוכנה למות, יותר טוב, כבר עדיף אולי, רק נקווה שיהיה מהיר ובלי כל סבל.
משה שילב להילוך אחורי ועם הסטרטר דרדר את הרכב לאחור והחלקנו לתעלה אשר לצד הכביש ממש ברגע האחרון, האמבולנס חלף על פנינו במהירות אדירה, אפילו לא האט בסיבוב ולא בדק מה נעשה במכונית התקועה לצד הדרך. בזעקת סירנה ואורות מהבהבים נעלם כהרף עיין מעבר לעיקול במורד הדרך הזורמת עם הוואדי המוצף.
“הצלת את חיי! אייני יודעת כיצד להודות לך! תודה, תודה!” נשימתי עלתה וירדה, לבי הלם, ראשי היה סחרחר.
“אה זה שום דבר,” משה אמר וניגב את מצחו בידו הרכה, קרני הירח טיילו על פניו האציליים והדגישו את שפתיו המלאות, בלי לחשוב שלחתי את ידי לתוך ידו ורכנתי על שפתיו וחשתי את נשימתו החמימה.
“יש לי ילדים ומשפחה,” לחש לשערי ברוך.
“גם לי זה בסדר אל תדאג זה שום דבר"
