התהפכתי פוקחת עיניים ומציצה אל השעון, זה מחזיר לי ללא קול מבט מתריע כי נותרו רק חמישים דקות מהשעה שבע. הורדתי חזרה את הראש לכרית, חוככת בדעתי אם לקום או להמשיך לנום, תמונות קופצות נכנסות לי לראש, המחוג הגדול ואני, המחוג הקטן נלחמים על הזמן, כשאני מתאמצת ללכת לאחור הוא מתעקש לפסוע קדימה וברקע תקתוקים כפולים, בום בום, בום בום, מודיע לי הראש, היום עוד לא התחיל וכבר הוא לחוץ.
מרימה את הגוף העייף ומתיישבת, לאורך חוט השדרה ולרוחב העורף נורא כואב, מותחת זרועות מקומרות לאחור, הראש מעט ימינה מעט שמאלה, קולות של עצמות מתפוקקות, בדרך לחדר האמבט.
משהו בָסֵדר לא כל כך בֵסדר.
קפה שחור ליד המחשב וריצה בהולה, שתי נס ובדיקה, מי שלח לי מייל, מה מצב הבנק, מי ביקר בסיפור שלי ובכלל, כמה יש באתר? כל יום אותו דבר.
בחוץ מבעד לחלון כה תכולים השמיים עד שבא לי לפרוש כנפיים ולעוף לתוכם, השמש מתחילה לעלות וצובעת את הבית ממול בצהוב.
אני והמחשב ביחסים משונים, אני רוצה קצת זמן לעצמי, הוא שולח אלי קרניים בלתי נראות מהפנטות אותי לחזור.
אובססיביות זה רע, כל היום לפני ורשימה ארוכה מלפני.
בחדר האמבט בשנית, על יד הדלת מעברה השני, אישי, (כינוי זמני) נוקש ומקשקש, הירקות כבר מוכנים, את באה להכין לי סלט? כן כן, אני משיבה לאישי, כבר יוצאת, וּמנסה להזדרז, חושבת על יאיר המקסים, כן, ברור שלפיד, איך הוא זוכה למצוא כינויים חביבים לליהי שלו "זוגתי שתחיה", גם אני רוצה כושר כזה, ניסיתי ויצאו לי כאלה, זוגי שיחיה נשמע לי נורא טפשי, איש חיקי, ממש אוילי, לנסות לציין את שמו בטבעיות, לא נשמע לי שיעבוד.
דקות קצרות עוברות ובכל הבית נשמע צלצול האינטרקום, אני מצפה לשמוע את קולו של אישי עולה כשהוא עונה אך כעבור שניה כששוב מתפשטת בכל הבית אותה מנגינת אזעקה, אני נזעקת מרימה מכנסיים ורצה אל קצה הסלון המרוחק לענות, האפרכסת דוממת אף אחד לא מגיב לַהלו.
חיפוש קצר אחרי אישי לא מעלה דבר, ה'קטנים' נמים בשלווה יתירה, מהמרפסת אני קולטת את אנשי העיריה, אני יורדת אליהם, הקדמתם, אני אומרת, בחצי שעה,
אוי סליחה, עונה לי האיש, היה נדמה לנו ש...,
טוב, אני מוסיפה, לא נורא, בוא נתחיל כדי שנוכל לסיים. להפתעתי מגיח אישי מן הסופר בעיניים בוהות מרים יד ועולה.
השיחה מתארכת כששוב אישי מופיע ואומר, אני הולך, יום טוב, אני ממהרת להפרד מאנשי העיריה בלחיצות ידיים, רגע, רגע, מה עם הסלט?
עשיתי כבר לבד, הוא אומר ומצפה בעיניו לתשבחות,
יפה, אני אומרת מופתעת ומרוצה, כל הכבוד.
מוסיף לי אישי לקינוח בדיחה, אני פורצת בצחוק, חיבוקים ונשיקות, עוד כשעתיים אגיע לחנות.
חוזרת לאובססיה מפלסטיק ממוחשב. חושבת על הסיפור הקצר שהתחלתי ומבלי שהתכוונתי הפך לשני פרקים מחייבים, הסתבכתי, מה עושים עכשיו, איך ממשיכים? הרעיון נמצא אבל הספקות מכרסמים, מנסה לכתוב ולא מצליחה לזרום, עזבי, שום דבר לא הולך בכח, מזכירה לעצמי, זה כבר יבוא לבד, ברגע המתאים. משהו מעצמו יגיח.
שוב בשמיים התכולים אני בוהה וחוזרת לשוטט ברשת הסבוכה, מכינה לעצמי דייסה מוסיפה כפית של דבש ושבה למסך.
קמה לחלץ רגליים ואת קערית הדייסה לסבן, כשהטלפון מצלצל. אישי על הקו, את יודעת, הוא אומר, חשבתי לעצמי שבעצם אין לי משהו מיוחד לעשות היום, בא לך להשאר בבית? מופתעת אני ממתינה בשקט למשפט ההמשך, ו-מחר או מחרתיים או בשבוע הבא את תחליפי אותי כל היום ואני אצא לי גם ליום חופשה, ממתינה אך לא, אין המשך, לא זוכרת שאי-פעם היה כדבר הזה, תודה, איזה מתוק אתה, עשית לי את היום, יפה שחשבת על זה לבדך, אני אוהבת אותך, אומרת ומתכוונת.
אולי אכתוב משהו חדש, או לפחות אנסה.
ה'קטנה' פותחת את הדלת שלה משפשפת עיניים, הא, אמא, מה את עושה כאן, את לא הולכת לעבודה?,
בחיוך מלא קורת רוח אני משיבה, לא, אבא התקשר ואיפשר לי להשאר בבית.
איזה יופי, היא מחייכת. אני סופרת עוד נקודת זכות לאבא שלה.
עוד מעט אקום ואתחיל בעשיה, אולי אעשה מרק, אחר כך אלך לבנק ולסופר, אנקה את הבית, ואם כבר אני בבית למה לא אסע לשוק ואתפטר מקניות המחר.
כשאני בבית כמו עכשיו, ברור לי שכשאשב על יד המחשב באמצע הבוקר, אראה את אור היום, אכתוב ואשוטט במרחבי הרשת ופתאום ארים את ראשי ואמצא את עצמי בוהה לתוך חשיכה מפתיעה, היום הסתיים, ואני לא עשיתי שום דבר מיוחד. או אז אתחיל עם עצמי, כמו תמיד, בנזיפות שקטות, טפשה אחת, שוב עשית זאת, לא חבל על כל היום הזה שהתבזבז, יכולת לעשות את זה ואת זה ואת זה. היום אני מבטיחה לעצמי, זה לא יקרה.
ה'קטנה' במטבח מכינה סנדויצים לעצמה, מה את הולכת לעשות ביום החופש שלך, היא שואלת, את יודעת, אני עונה, אעשה כמה דברים בבית ואחר כך אסע לשוק לעשות קניות. לשוק, דברים בבית,
איזה מן חופש זה? היא מתאכזבת, למה שלא תלכי לאיזה בית-קפה מול הים, תקחי את המחשב ותכתבי שם?,
לא, אני משיבה, יש כל כך הרבה דברים שאני לא מצליחה לעשות בימים רגילים,
אבל אמא, את אף פעם לא חושבת על עצמך, תהני מהיום הזה כמו שצריך, אני מהנהנת בשתיקה וחושבת על הרשימה.
אני מציצה בשעוני, 3.13, לא הספקתי הרבה, ערימות הניירת מקיפות אותי כמו חלום בלהות, הייתי בבנק, הייתי בסופר, עשיתי ערימת כלים קטנטנה,
העציצים רוויים, וריח המרק מתפשט בכל הבית, התחלתי לעבוד על הניירת, אסיים כשאחזור, זהו הגיע הזמן לצאת מהבית אל השוק, רק אשטוף את עצמי.
נגררת עם העגלה מקרקשת מושכת מבטים, האוטובוס מגיע די מהר, אני עולה מקפלת את העגלה ומוצאת מקום ישיבה. שלוש שעות אחרי אני בדרך חזרה מושכת עגלה מלאה, חושך ירד על העיר, נסיונות לקרוא בספר לא צולחים אני מנמנמת.
שמונה בערב, אני פורקת את הדברים ומסדרת, מפהקת עמוקות ומוטרדת אני מכינה את ארוחת הערב, מתיישבת על הספה בסלון אל מול המסך נרדמת ומתעוררת למחרת.
