שחור ולבן

                   שָׁחֹר וְלָבָן

בְּתוֹךְ קַלַּחַת ,

שֶׁל יוּרָה רוֹתַחַת,

מְזִמָּה נִרְקַחַת,

שֶׁל שֵׁד מִשַּׁחַת.

וּבְאוֹתָהּ מַקְבִּילָה,

אַךְ מְעַט שׁוֹנָה,

יוֹשֶׁבֶת וְסוֹרֶגֶת,

פֵיָה טוֹבָה.

זֶהוּ בְּעֵרֶךְ,

מַאֲזָן הַחַיִּים,

בּוֹ הַטּוֹב וְהָרַע,

זֶה מוּל זֶה נִצָּבִים.

וּבְמִלְחֶמֶת הַקִּיּוּם,

בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר,

הַמִּשְׂחָק מִתְקַיֵּם,

בֵּין לָבָן לְשָׁחֹר.

הוּא קַיָּם מֵאָז,

נוֹצְרוּ הַחַיִּים,

וְנִמְשַׁךְ לָאֵינְסוֹף,

לְלֹא מְנַצְּחִים.

אַךְ כְּשֶׁנַּבִּיט סָבִיב,

מִיָּד נָבִין,

שֶׁמַּאֲרָג הַחַיִּים,

מְאֹד עָדִין.

אֵין עוֹד עוֹלָם,

בּוֹ נוּכַל לִחְיוֹת,

וְלָכֵן אֶת הַקַּיָּם,

צָרִיךְ לַגַּבֹּת.

וּלְצַמְצֵם אֶת הַנֵּזֶק,

כְּכֹל שֶׁנּוּכַל,

בְּעוֹלָם שֶׁהוֹפֵךְ,

יוֹתֵר מְשֻׁכְלָל.