סיפור קטן

כפוף גב, נשען על מטהו, התקדם האיש הזקן עקב בצד בוהן ברחוב הסואן. רוח לא נשבה, שמש לא קפחה, אבל ענני דאגה נתלו במצחו. איש צעיר וקופצני הילך לידו כצל זקוף גו, מתאם את אורך מצעדו לאיטיות התקדמותו של האיש השחוח ההולך לצידו, זורק בו מדי פעם מבטים רוויי דאגה.

ספסל ירקרק בגן הסמוך היווה מטרה ראויה. קריאות השמחה של העורבנים המרחפים מעל היו מוסיקת רקע ראויה, שמש חורפית קרירה סיפקה להם תאורה הולמת, קולות הילדים במגרש המשחקים הסמוך היו כהד וכרקע נאה לתקוות.

זה לצד זה התישבו על הספסל. הצעיר תמך בידו בכפוף הגו מתחת לבית שחיו, מסייע בידו לשבת. כפוף הגו התקמר אט אט אל מושבו, בזהירות של מי שיודע את יוקר מחירה של כל מעידה, באיטיות של מי שהזמן כבר אינו רודה בו, באורך רוח של מי שנדמה כי ראה כבר הכל, בציפיה של מי שידע להעריך כל מחווה זעירה כמו הינה אירוע כבד משקל, בהכרת תודה של מי שידע כבר חסכים ומגבלות במהלך חייו.

חיוך לאה של הכרת תודה ניבט אל פנים מאירות של אדם צעיר ואוהב. השתררה ביניהם שתיקה ארוכה וסתגלנית של שגרה ידועה שאין בה צורך במילים, שתיקה של מחשבות ארוכות וכבדות משקל על נושאים ראויים ושאינם ראויים, על דברים שעל סדר היום כמו גם על אלו שמזמן כבר אבד עליהם הכלח, על הבלי העולם הזה כמו על אירועים שזכו להזכר בספרי ההסטוריה של הזמן הקרוב, במילים ארוכות, במילים שוקטות, בשפה גבוהה וכבדת משמעות של פעם, אך כשצריך גם בשפת הרחוב הדלה והרעשנית לוחכת המדרכים הרווחת בימינו. ברמזים דקיקים ושבריריים נמתחה השתיקה, דוברת בלי קול בקולות מהוססים ובשפה בוטחת. כך נדברו עבר והווה בשדרים של שתיקות עלומות בעוד העתיד ציחקק ולעז מאחור בקריאות ילדים צוהלות.

הצעיר הושיט יד ארוכה אל תיקו להוציא דבר מה מאפילה לאור גדול. תפוח עץ עגלגל וארגמני הופיע בכף ידו. באולר מתקפל שנשלף מאי שם קילף את הקליפה האדמדמה דק דק, באריכות ובזהירות, באותה שלווה ובאותה נימה סלחנית בה למד מן הזקן לשתוק כל אותו זמן שישבו בו יחד על הספסל. ביד בוטחת חשף את חמוקי התפוח שבידו מעגלים מעגלים אלכסוניים, מבסיסו של עולם ועד קציהו, כאומד סביבו את מהות הזמן, כמדמה בקילופו את מהלכו היגע של כדור הארץ סביב צירו. לובן הבשר החשוף של התפוח הדיף סביבם ניחוחות תפוחיים של שערי גן עדן, אך הזקן לא נפתה בקלות להיכלות גן העדן, לניחוחות התפוח, ימי חייו שכפו את גבו לימדו אותו פרק בהלכות ציד. הוא ידע כי לכל פתיון צמוד בעקבו נחש לוחש, שלוח לשון, המנסה לפתות את החושים התמימים בלחשיו. מי שכבר תמם וניפתה לא אחת למד בדרך הניסוי והתעיה את כאב צריבת העקיצה ותחושת הרמיה שתבוא מיד בפאתי ההנאה הרגעית.

'לכל תענוג יש תו מחיר.' - אמר לא פעם לנכדו.

הנכד רבע את התפוח לרבעיו, לא מתאפק מלנגוס ממנו בטרם הציע את השלשה הנותרים בכף יד פתוחה, לסבו. הזקן הניח את מקלו לצידו והושיט יד גרומה ליטול, עורבני חד כתער חלף במעופו בסדק הצר שנפער בין ההיסוס להכרת התודה ובמעוף וירטואוזי נטל את ארוחתו בחטף. כנשוך נחש ניתר הצעיר ממקומו, ובעודו צועד מספר צעדים בעקבות החלל הריק שהותיר משק מעופה של הציפור סינן מפיו קללות ומארות לאידו של הגנב העלום. עיני הסב עקבו אחר מעופה של הציפור אל אמירי העץ, אחר הצעיר הנסער שעוד קיווה וקילל לידו, בינו לבין עצמו ידע כבר שאת הנעשה אין להשיב. הוא חייך לעבר נכדו ההמום חיוך של קבלה והשלמה עם מה שאין עוד בכוחו לשנות, נטל רבע מהתפוח לעצמו ואת הרבע הנותר השאיר לצעיר להשקיט את סערו. בקול לאה וסדוק קרא אליו בקול:

'גם לעורבני מגיע נתח מן התפוח, בני, יש מספיק תפוחים בעולם...'