פרח נובל

    שכב הוא דומם את השחר חוור

    בין פרחי השדה, שדה פרח ובר.

ג  רכנה היא עליו הזילה דמעה

נ  נטפה  כטל על פניו, מעינה.

   הביט הוא בה דומם בלי מבע

   הביטה היא בו בעיני אהבה.

נ נשקה את שפתיו הקפואות מני אז,

   לא זעו שפתיו הצפינו כל רז.

   קטפה היא פרח והניחה על לב

   לא יהום לעולם לא יחוש עוד כאב.

  עמד שם מנגד, הביט בה הזר

   השליך לה פרח וזאת רק אמר

" אני הוא המוות ואת אהבה,

  אני הוא הנצח ואת בת תמותה".