הודעה

עדיין לא הרגישה בטוחה בקרבתו של שולח ההודעה. השולח, בשם הכיסוי "אתמולי", התוודע אליה במקרה, בזמן לא צפוי. רצתה לשקוע ו"לזרום" בתקווה ש"אתמולי" יהפוך ל"שלשומי" וכך הלאה ל"שבועי" ואחר-כך ל"חודשי". רחוק מכך לא דמיינה. לא האמינה שיתפתח משהו אמיתי מהסיפור הזה.

סיפורים תמיד אהבה ולכן החליטה לא לסרב לרעיון שנרשם בהודעה.

למרות הידיעה, שלא טוב לדחות פגישה וכך להמשיך בשיחות ומילים, הפעם החליטה לצעוד על המרבד שהונח לרגליה.

***

חלפו שלושה ימים.

שלושה ימים בהם הרוח נשבה בין ניטרול וריחוק לרגעי קרבה. בין אי אמונה, ספקות, שיפוט ריאליסטי והכנת טבלאות של "כן"/"לא"  לבין רצון ותקווה, ניצוץ וציפיה.

חלפו שלושה ימים. היום השלישי היה הארוך מכולם. מהבוקר היה ריח חגיגי באויר. אדים של התרגשות הלכו לפניה והילה של טוב עטפה את פניה הרפויים בחיוך. מחוגי השעון, כתמיד ברגעים שכאלו, האטו בריקוד של צעד קדימה ושניים אחורה. כשהחשיך בשמים עדיין נותרו לה שעות של מתח לספיגה.

שעה. נותרה שעה. זמן שאפשר למלאו בהכנות ליציאה. השקט היה חד ומתוח.

בשעה הנכונה נעצה את המפתח והניעה את המכונית. חורף. קר מאוד בחוץ. הדליקה מיזוג על "קור" על מנת להאט את קצב דפיקות הלב, והפעילה את הרדיו שהשמיע לה שירים נעימים. יצאה מספיק מוקדם כדי למצוא מקום חנייה נוח.

בכניסה לאולם ישבו שני סדרנים ליד שולחן עמוס בכרטיסים מסודרים עפ"י הא-ב.

לבקשתה הוגש לה הכרטיס עליו רשום היה שמה. עטפה אותו בשתי ידיה והן ניגנו לה שיר כקסטניאטות המלוות ומעודדות פסנתרן אל פסנתרו לקראת ביצוע קונצרט הניצחון שלו.

באולם כבר ישבו אנשים לפניה. היו שחיפשו מקומם, תרו ובדקו היכן. הלב גילה עוצמה חדשה של קרישנדו. הביטה שוב במקום המצוין על הכרטיס והחלה דוחקת עצמה בשורה הנכונה. התיישבה לה ומעילה על ברכיה, מוחזק חזק בידיה. התיק הקטן צמוד לצד הגוף. פניה קדימה.

סוף סוף כיבו את האורות.

הנשימה היתה בלתי ניתנת למעקב. הלב קפץ ככדור היוֹיוֹ, שזכרה ממשחקי הילדות. כמה קשה היה לכוון שיחזור אל כף היד בקו ישר.

עשר דקות חלפו. השחקנים פעילים, המוסיקה, האורות, התפאורה, הכל עובד.

כף יד בטוחה נשלחה אל כף ידה. מבט שלה לימין. מבט שלו לשמאל. נשיקה.

נשכח הכינוי. נשכח הזמן. נשכחה הספקנות.

ההודעה מומשה.

זו רק ההתחלה.