הג'ימבורי

מידי פעם עושות אשתי ובתי יד אחת כדי "לרתק אותי שבת".

אדם, נכדי הקטן בן ה 20 (חודש) מתכוון לבלות במחיצתנו בסוף שבוע...

כשאדם מגיע לביקור אצל סבא, נכנסים כמה מרהיטי הבית כולל צמד הכלבלבים לכוננות ספיגה...

יומיים קודם יוצא לביתנו רכב עמוס לעייפה, הכולל גרדרובה שלמה, "בימבה", תלת אופן עם ידית, עגלת טיול, כסא מתנייע, שק חיתולים ותרופות מצילות חיים...

מיד עם בואו, נפתחת דלת חדר הצעצועים וכל הבית מקבל צורה של ג'ימבורי...

עד שעות הערב מתנהל הבית בקריאות "כל הכבוד" על כל צעד, תנועה, הברה ורבלית ונגיסה קולינארית שמבצע הנסיך. בשעה שבע הופכים צחקוקי הינוקא ליבבות המסמלות את סלידתו מהמקלחת  ואת חוסר שביעות רצונו מטקס השינה.

דקות לאחר שנעצמות העיניים של הקטן, צונחת הסבתא לצידו באפיסת כוחות מוחלטת. סבא מהלך על קצות האצבעות, מנחם את הכלבלבים מרוטי השיער ומשחזר צעצועי עץ שלא עמדו במשימה...

ויהי בקר.

הקטן מדלג מעל הסבתא הרדומה ויורד מהמיטה לשוחח עם הכלבלבים. מקל הגלילה עם ראש הברווז מתנגש בכל העומד בדרכו ומעיר את הסבא הישן ב"צימר" נפרד... (לא בריא לילד לתפוס את סבא וסבתא על חם...)

בשלב הזה, אני נמנע מלגלות רגשי חיבה מיותרים עד להחלפת הטיטולים על ידי הסבתא.

אחרי טיפול הבקר של סבתא בסבתא וסבתא בילד אני שולף את המצלמה ומבצע סידרת צילומים בשביל האודישן.

סבתא טוענת את הוידאו בסרט ילדים שלוותה מהשכנה ומזעיקה את סבא שיכוון מחדש את כל הכפתורים שלחצה בשוגג על השלט... סבא מצטרף לסבתא בזיופי השירים הבוקעים מהקלטת... הילד בוהה במסך ולא ממש משתתף בשירה...

סבא פורש לעיתון עד שבאה הכרזה מפי סבתא: בואו, הולכים לג'ימבורי!

הג'מבורי מזכיר לי נשכחות ואני מתלהב מהרעיון. כבוגר תנועת הצופים היה בשבילי הג'מבורי שיא החוויה. שבוע מחנאות בחורש תחת כיפת השמים, לינה באהלים מעשה ידינו, מתקני תלייה, ערסלים

קשירות וכפיתות מכל הסוגים, א"ש לילה ומשחקי שדה למיניהם. היו ימים...

אז זה היה ג'מבורי, היום זה ג'ימבורי רק י' אחת קטנה ואיזה הבדל...

הג'ימבורי בפרדסיה מכיל את כל סוגי ההרפתקאות המרופדות שילדים חולמים עליהם. מגלשות, מקפצות גומי, מזרוני אוויר, בריכות כדורים ועוד.

חיוכו של הינוקא התרחב, קריאות קרב פרחו מגרונו ויחד הסתערנו על המתקנים. התגנבנו לבית הננסי בעל הפתחים הצורתיים הקטנים שסביבו. זחלנו פנימה והחוצה דרך כל הפתחים עד שעמוד השידרה שלח לי מסר... הקטן לא שבע את הלהטוט וגרר אותי להמשיך.

עברנו לאניית האוויר וקיפצנו פנימה עם כל הילדים הגדולים. אדם הקטן השתטח וקם אין ספור פעמים עד שמצא נחמה בשערותיה של צוציקית כמוהו...

הסברתי לו שהסיכויים להצלחה גדולים יותר כאשר הבנות יתחילו איתו...

בעזרת גלגל הצלה צלחנו את המזרן הענק באוניה ועברנו לבריכת הכדורים. מרוב התלהבות קפצתי פנימה קפיצת ראש מבלי לאמוד את עומק הבריכה. הראש נחבט במזרון הגומי והכדורים שכיסו את גופי הסתירו את הבושה...

אדם צלל פנימה ומשה אותי מהכדורים.

טיפסנו בסולמות החבלים לפתחה של המגלשה. חטפתי פיק ברכיים לנוכח משימת הגלישה אך אדם הושיט ידו לפנים ומלמל "עוט, עוט"...

הבטתי מטה. כל המלווים של הילדים נראו ילדים בעיני. לא ראיתי אפילו סבא אחד לרפואה במחנה...

הדחיפות של אדם לא הותירו לי שום אפשרות. עצמתי את העיניים, אחזתי את הילד בשמאל, סגרתי את הנחיריים בימין (נגד כניסת הכדורים לאף) ו"אודרופ"...

הנסיך אהב את זה וביקש "עוט פם". הבטתי למעלה וביקשתי מהגב עוד הזדמנות לפני שיתפס...

סבתא עמדה למטה וצילמה. אחרי הגלישה המי יודע כמה, ביקשתי "טיים אאוט" והלכתי לעשות תרגילי נשימה.

שעתיים אחרי, כשהעיניים של הינוקא נעצמו נגד רצונו, אספנו את חפצנו וחזרנו הביתה, לא לפני שרכשנו מינוי..