" ד ר ק ו ל ו ג י ה "

"הצלחתי, שאג באוזני שי, סוף סוף הצלחתי לארגן לך מסיבת עתונאים!" וצחק צחוק גדול.

"אני לא מאמינה!!! באמת?! אדיר, פשוט אדיר, צווחתי בהיסטריה של שמחה, חשבתי שאם יש מישהו שמסוגל לעשות זאת, זה רק אתה. תודה רבה שי, תודה תודה תודה, אין לי מספיק מילים להודות לך!", גרון חנוק ורגליים רועדות הושיבו אותי על הכסא בעיניים זולגות.סוף סוף, שנים של השקעה, מה שהפך עבורי לשליחות חיי, ייעודי, עשויים לתת פרי, בקרוב אדע.

המחשב מתעורר לחיים, יושבת מולו מהורהרת, אני משחזרת את הקולות מן הבשורה המרנינה מחד ותוהה על גורלי לאחר מסיבת העתונאים מאידך. לתת שם חדש, שם נושא תוכן וחותמת כל כך גדולים ל"בייבי" שלי, "ילד" מן המוכן, זה פשוט מפחיד, ה"ילד" הזה מפחיד אותי נורא, יותר מכל אני מצפה כי יפחיד את כולם, אלא שלא מדובר באמת בילד, מדובר בתופעה איומה, כל כך מפחידה עד שאני מקוה שיעשה הכל לחיסולה. גם כך היו לי לא מעט דאגות ובעיות, היו רגעים בהם חשבתי שאני מפתחת פוביות. תחושות די ברורות כי עוקבים אחרי: פעם אחת אפילו ניסיתי לבדוק. באמצע ההליכה ברחוב עצרתי, התכופפתי, משימה עצמי כשורכת שרוך פרום בנעלי, מטה ראשי כך שאוכל להתבונן לאחור. אף אחד לא היה שם, לפחות לא מישהו חשוד, ובכל זאת, התחושות חזקות, המתח לא עוזב אותי, נזכרת בכל ההתרחשויות המוזרות שמעולם לפני כן לא חוויתי, הטלפון בבית, הרעשים המשונים הבוקעים מתוכו, כל משפט היוצא מפי מלווה בהד טורדני המקשה על השיחה, שיחות עולות תדיר על הקו, המכתבים בתיבת הדואר במעטפות פתוחות, ולפני כחודש שיא השיאים, הבית שלי, הדירה המקסימה שלי, פרוצה, הרוסה. תוהו ובוהו שררו בשני חדריה, חפצי האהובים התגוללו על הרצפה, חלקם שבורים. נכנסתי לפאניקה איומה, התחלתי לבכות, בעיקר על תחושת הפרטיות שאבדה, המחשבה שמישהו, אולי כמה, הסתובבו בבית שלי ועשו ככל העולה על רוחם כמעט הוציאה אותי מדעתי. אחרי שהמשטרה הגיעה, ושי, כמובן שי, יכולתי להתחיל ולבדוק מה בדיוק נגנב, אז ורק אז התחלתי להבין. שום דבר, אפילו הקופסה שהתגוללה על השיש במטבח פתוחה לרווחה ושטרות הכסף ששמרתי לשעת חירום, שום דבר לא נלקח. היה לי ברור שתשובה אחרת לא יכולה להיות, מישהו פרץ אלי הביתה וחיפש משהו ספציפי, והמשהו הזה, כל החומר שאגרתי במהלך השנים לא היה עוד בבית. נשפתי באנחת רווחה.

כשכל כולי התרגשות וסער אני מחליטה שהגיע הזמן לחלק האחרון, כתיבת נספח, או יותר נכון מכתב הקדמה אישי שיהווה פרולוג למסמכים, כל אותם דפים שנערכו והודפסו לחוברות מסודרות, הכל יכנס לתוך אתר האינטרנט אשר הקמתי במיוחד, בכוונה להביא לידיעת הציבור את כל עובדות המחקר. הכל יתפרסם בעוד ימים ספורים, בבוקר מסיבת העתונאים.

"שלום רב אנשים יקרים!

בחיל ורעדה אני מביאה לפניכם את סיפורי. אנא! קראו אותו במלוא תשומת-הלב! אל תאבדו את סבלנותכם, קראו לאט, ספגו את המילים לתוככם, לעסו אותם היטב, עכלו, אל תירקקו ואל תפלטו אותן בבקשה, זה בשבילכם!

לפני הכל אנשים, בני-אדם יקרים, ובטרם אספר לכם את סיפורי, אני חייבת לכם גילוי-דעת: אינני חוקרת מוסמכת מטעמה של אוניברסיטה כלשהי בארץ או בעולם. למעשה אני חסרת תארים כלשהם. השכלתי מינימלית.

אינני יכולה לזכור את הרגע בו גמלה ההחלטה בלבי לעשות את כל אשר לאל-ידי כדי לחשוף את התופעה הנוראה המתרחשת בעולמנו מאז ימי בראשית, תופעה אשר קיומה ידוע אך איננה מובנת די הצורך כדי לעמוד על שורשיה, גודלה העצום והנזקים האדירים הנגרמים בגינה.

כל חיי, אני ושכמותי, חרקנו שיניים, כל אותם אותות אכזריות, כל הרוע, כל הכאב שנגרם על ידי מי שנחשבו בני-אדם ולא ניתן להבינו. שאלות נאיביות, תהיות, עלו כל הזמן, כיצד ייתכן, איך אפשר שכנגד לא מעט אנשים טובי-לב, איכפתיים ורגישים יתקיימו אנשים רבים כל כך כה אכזריים, חסרי לב וחסרי חמלה, כיצד ייתכן כי אותם אלו שאין להם ולאנושיות מאומה יתהדרו בתואר לא להם, בני-אדם, אנשים?.

העובדה הנוראה כי משנה לשנה התרבו הפשעים, על כל סוגיהם, האדישות, התקשורת, שנתנה לאותם פושעים, כל מקרה לגופו, פן אנושי, לכאורה סוג של גושפנקא, לעתים הילות של גבורה בעצם חשיפת סיפוריהם האישיים וחיבורם לילדותם, היתה מחרידה. התחלתי לחשוד, על רקע התעצמות ריבוי תופעות התנהגותיות נוראות ומספרם הרב של הנפגעים בכל תחומי החיים פינה ברחבי כדור הארץ, כי ייתכן ומדובר במעין מגפה, המתרחבת וגדלה במהירות עצומה. שאלות רבות, לכאורה אבודות, התעופפו לאויר נותרות בבדידותן, אבל לא, אחת לאחת התווספו התשובות לכדי הארה והבנה, זה היה הרגע בו לא יכולתי לשאת עוד את חוסר המעשה, הרגע בו החלטתי לעשות את כל אשר בכוחי למצוא את המכנה משותף, את אותו חיבור סמוי ביניהם, לו, כך האמנתי בכל לבי, כל העולם כולו זקוק בדחיפות.

חשתי כי נגזר עלי, אולי אפילו משמיים, להיות כח החלוץ, מוכנה ומזומנה השקעתי את כולי, זמני, מרצי, נפשי ומאודי לחשיפה הזאת העשויה להיות הרת גורל. חברי טענו כי אני לוקחת יותר מדי ללב', "כך בנוי העולם, אמרו, אי-אפשר לחשוב שנוכל לחנך אחרים או לתקן את היקום, צריך לזרום הלאה עם השינויים לטוב או לרע, אין מה לעשות". אבל אני לא יכולתי להשאר אדישה, ידעתי בלבי, הגיעה העת לביטוי מעשי. הירושה הקטנה שהותירה לי סבתי ז"ל איפשרה לי את המרחב לו הזדקקתי. יכולתי להרשות לעצמי לצאת לחופשה ארוכה, שנת שבתון. השקעתי את כל זמני בקריאת חומרים מתועדים, בפגישות עם אנשים רבים בכל קצוות הארץ והעולם.

ככל שהתקדמתי עם מחקרי הפרטי איסוף החומרים, ראיונות לאינספור, הגעתי למסקנה שהתבקשה מאליה: סכנה גדולה בפתח, סיכון עצום כי התופעה תהפך למגיפה כלל עולמית. ככל שהתגברו חשדותי ופחדי לאור העובדות שחשפתי, כך הפך הצורך שלי לגורלי בעיני, ידעתי שאם אצליח להוכיח את מסקנותי תהיה בפי בשורה לעולם כולו, בשורה העשויה ליצור תוהו ובוהו לא פחות מתיאורית "המפץ הגדול" של סטיבן הוקינג, בהבדל אחד גדול מאד, לא בתיאוריה עסקינן כי אם במעשים נוראיים המתרחשים מדי יום בכל רחבי הגלובוס והופכים את חייהם של אנשים תמימים לגיהנום עלי אדמות.

הזדקקתי להפסקה. פסקתי לכתוב וניגשתי להכין לעצמי עוד כוס קפה שחור לעורר את חושי. כל כך הרבה חששות פוגמים בבטחוני העצמי. גם אם יודעת אני היטב כי התיעוד ידבר בעד עצמו, אינני יודעת בדיוק מי הם ומהם העתונאים ואנשי הטלויזיה המגיעים למסיבה, האם יהיה מי מביניהם אשר יטרפד את כוונותי לחשוף את העולם לכדי ידיעה מלאה על המתרחש משום היותו/ם חלק מן התופעה?! נרעדתי.

מדוע דרקולוגיה, מה מקורו של השם, מיהם הדרקולוגים על מיניהם זניהם ותתי-זניהם, מהם דרכי פעולתם, מה מחבר ביניהם, והחשוב מכל, האם תמצא דרך בעקבות מחקר חשוב זה להביא להכחדתם הטרמינלית?!

שני מקורות חיברו אותי אל השם: שורש שמה של התורה הושאל על ידֳי לצורך הענין מן השפה האִידית (אידיש או יידיש), המילה דֶ רֶ עֶ ק. פירושה של מילה זו היא פשוטה כמשמעתה: ח ר א . המילה דרעק נכתבת באידיש כך, אך בעברית האות עין איננה באה לידי ביטוי גרוני כלשהו (על אף נסיונות שכשלו), על כן בחרתי להשמיטה מן המילה. צירוף המילה לוגיה שהיא כידוע תורה היתה אך טבעית בעיני לאור גילויי, בוודאי ובוודאי לאור גודלה של התופעה והשפעתה על האנושות. כך נוצר הערך הנ"ל. אך היתה גם מילה נוספת אשר התחברה לי באופן מושלם למשמעות האמורה: דרקון, נחש יורק אש קטלנית, וגם, עריץ אכזרי, חמוּר, קשה, כך עפ"י המילון העברי.

דרקולוגיה הינה אם כן המדע (הבלתי רשמי, עדיין) העוסק בחקר הדרעקים (ובריבוי, בשפה העברית, חארות). המילה דרעק מבטאה בעיני את תמציתם של פסולת אנושית זאת, פסולת אשר יש לנקז מן החברה בכללותה.

עפ"י הידוע מן הכתוב החשוב ביותר בעולם, הוא ספר התנ"ך, נחשד קין כדרקולוג הראשון אשר חי עלי אדמות וככזה היה הנשא. בימינו אין אפשרות להוכיח את השרשרת המדוייקת אותה החל קין ולמי הועברה. אולם לאורך כל דברי הימים של קיום האדם חיו ללא ספק דרקולוגים רבים מאד, חלקם מפורסמים לשמצה. בניהם, בני-בניהם, וכל צאצאיהם התרבו ומתרבים כל העת, עם זאת שמחתי לגילוי אחד, עליו צריך וחשוב להודות, כי למרבה המזל במשפחות אלו נולדו גם "כבשות לבנות".

למרבה חרדתי גיליתי במהלך השנים כי התופעה חמורה לאין ערוך ממה שחשבתי וכי לאורך כל ימי ההיסטוריה ועד לימינו אנו, רבי-דרקולוגים מכהנים תמיד בשרשרת השלטון, אותם הם תופסים כחלק מיכולת ההשפעה הכללית שלהם על בני האדם ועל האפשרות לעשות כרצונם בכל פן אפשרי.

את כל העובדות וההוכחות הכוללים מסמכים מקוריים ועדויות ממקור ראשון תוכלו למצוא בחוברת המצורפת בזאת בהמשך, אך יחד עם זאת אני רוצה לחזור ולחדד מספר עובדות בהקדמה זאת:

1. קיימות "עשרת דברות" שאינן דבר האל, כפי שהובא לפנינו בתנ"ך, ואשר הינן לחם חוקם של הדרקולוגים, "עשרת דברות" אלו הנן היפוכן של המקור.

2. ייתכן כי הדרקולוגים נושאים עמם גן המיוחד אך ורק להם, אך זהו נושא לבדיקת מדענים.

3. הדרקולוגים ידועים ביכולתם לגלות כל עורק מעורקי הזהב המצויים בחביון האנושות.

4. ביטויים רבים שנטמעו במהלך ההיסטוריה כגון: "אדם לאדם זאב", "לב אבן", "זאב בעור כבשה" וכדומה, קשורים קשר בל-ינתק לדרקולוגים.

5. מכשירים רבים בשימוש יומיומי השולטים בחיינו כגון: הטלויזיה, המחשב, הפלאפון, הינם פרי מחשבה, יוזמה ומימון של רבי דרקולוגים מן השורה הראשונה.

המשכתי לכתוב שעות ארוכות אל תוך הלילה, מערה לקרבי עוד ועוד כוסות קפה שחור ומספרת את סיפורי לפרטי פרטים. לבסוף הוספתי תודות על תשומת הלב והקריאה וחתמתי את שמי.

היום הגדול הגיע. ברחוב קפלן, ממול פתח הכניסה ל"בית הסופרים והעתונאים" עוצר הנהג את מוניתו לבקשתי. לבי הולם בחזי וחרדה מציפה אותי כשאני יורדת מהרכב ומושכת מן המושב האחורי את התרמיל הכבד, גדוש החוברות העבות המכילות העתקים של המסמכים, העובדות, ההוכחות והמסקנות אותם אספתי במהלך השנים, שי היקר ממהר לקראתי במורד מדרגות הכניסה בחיוך רחב על פניו, מושך את התרמיל מכתפי לכתפו, מחבק בכח וממטיר על לחיי נשיקות מצלצלות, אני מחייכת בהקלת מה כשהוא מתבונן לתוך עיני ואומר לי: "הכל יהיה בסדר, אל דאגה", ואומרת, "אני מאד מקווה. מקווה שיתייחסו אלי ברצינות הראויה".

בבית, אני מתיישבת על הכורסה, אני תשושה לגמרי ומאוכזבת מאד. כמו במלחמות העבר, הכוחות הפועלים שוב נצחו במערכה הראשונה הגדולה, אבל אני לא מתכוונת לוותר, המלחמה רק התחילה ואני יוצאת אל הדרך בלב בוטח ובראש מורם, שמי תקוה יהב ואני קוראת לכם בקולי הניחר, קומו בני-אדם, הלחמו על מקומכם, אל תוותרו !!! עולם יפה שייך לאנשים טובים!