אליוט

אליוט ישבה על שפת הים. בהתה בגלים המתקדמים בבטחון אל עבר החוף וחוזרים לים הגדול כשעוצמתם נמוגה., מתארגנים למתקפה חדשה. היתה זאת שעה משמעותית בחייה של אליוט. חייבת היתה להחליט , חשבה שכאן תרגע ,אך מצאה עצמה חסרת אונים לנוכח המבוכה שהשתלטה עליה. הים אכזב ברגע זה . הוא לא עזר לה.

אליוט מעולם לא רצה אחרי החיים. היתה נותנת להם לעבור לידה. צופה בשקט בכל המתרחש בם, ובמה שיש להם להציע לה. כשהיה משהו מדבר אליה, היתה שולחת יד מהירה ולוקחת. מצרפת אותו לחייה. דומה היתה לאדם הסוקר מדפי מצרכים בחנות גדולה ומידי פעם מושיט ידו ושם בעגלה מצרך זה או אחר.
מבלי משים התמלאו חייה של אליוט בפרטי חיים שונים ומשונים. רובם חיו יחד בשלום, אך היו מעטים שמצאו עצמם זרים בתוך האוסף הזה.

לי היה אחד מהם.
התעקש להשאר חלק מחייה למרות שהתנגד למהלכם. רצה שתהיה שונה, אחרת. ללי היו תוכניות עבור אליוט. ידע בדיוק מה מתאים לה ובמה תצליח. אמר שמכיר אנשים במבט אחד, ושזה כמעט מקצוע שני שלו. גם באליוט לא טעה. עכשיו כשהוא מכיר אותה יותר, הוא יודע בבטחון שלא טעה. אליוט פשוט מתנגדת ליעוד שלה. שוחה נגד הזרם של עצמה. כואב לו עליה ורוצה לעזור לה. היה יכול לסייע לה רק אם תניח לו להנחות אותה. הוא מכיר את המצב שלה, היה שם. עכשיו הוא בעל נסיון, חבל שתחזור על הטעויות שלו. ובכלל החברים שלה, לא יקחו אותה רחוק. לא, היא לא צריכה להפסיק את הקשר איתם, פשוט לתת להם פחות מקום בחייה. הרי הוא איתה. ואין ספק שהוא יודע להנחותה. אדם צריך לחיות בשלוה . לדעת להחליט. ובעיקר לעשות. דיבורים מעין אלה היו מלווים את חייה של אליוט השכם והערב.

אליוט לא אהבה את הלחץ הזה של לי. קשה היה לה להתמודד איתו. פעמים, כשהגביר את הלחץ עליה, חשבה לנתק איתו את הקשר והיתה מחברת משפטי פתיחה לנאום הפרידה שלה ממנו. נאום שהיה מעמיד אותו במקום ומראה לו שהוא טועה בה, שגם היא מסוגלת.
חשבה ולא עשתה. מה לעשות ולי יודע לנשק, יודע לחבק, ללחוש לה אני אוהב אותך ילדה. על אלו לא יכלה לוותר. היתה מכורה לתחושות הנפלאות האלו ומקבלת את כל השאר כתוסף שנכפה עליה.

הבוקר ,כשאמרה לו בפעם המאה שאין היא מתכוונת להצטרף אליו לסדנא אליה היתכוון ללכת בסוף שבוע, אמר לה בשקט, כאילו חשב על כך מראש "את לא באה איתי לשם , אני לא חוזר לכאן",
היתה המומה. עיקלה לרגע את הדברים שאמר. לא ענתה. הרגישה איך התדהמה מדבריו הופכת לכעס בתוכה. לפתע , כרוח תזזית, התנפלה על הדלת, טרקה אותה בחוזקה ועזבה את הבית.. משאירה את לי במרכז הסלון, צופה בתדהמה בהתרחשות הבלתי צפויה.

לא ידעה לאן תלך. נתנה לרגליה להוביל אותה ואלה לקחו אותה לחוף הים. קיוותה שגם הפעם ישפיע עליה הים לטובה כמו תמיד, ותרגע. אלא שהפעם הים לא עזר. להפך. הגלים והרוח רק הגברו את הסערה שבתוכה. הרגישה סחוטה. ללא כוחות. עיפה כאותו גל החוזר ומתנפץ אל הסלעים, חוזר ומתנפץ. היתה ריקה מכל מחשבה ותחושה.

המשיכה לשבת שם , נותנת הזדמנות נוספת לים. לפתע, בתוך הריקנות נבטה בה תחושה. היתה זאת תחושה חדשה שלא הכירה. גודלה היה כגודל זרע החרדל , אך אליוט הכירה בה והרשתה לה לגדול בתוכה,
להתפתח ,כשהיא שותה בצמאון את שנובע ממעמקי נפשה. מתחברת אל החיים המפעמים בה.

אליוט קמה ממקומה והתחילה מתהלכת על החוף, מרגישה ברגליה היחפות את החול החם, מתבוננת גלים. הרגישה את גופה כאילו הוחזר לה אחרי שנלקח למקום לא נודע מבחינתה.
עטפה את עצמה באותה תחושה חדשה  שנולדה בה וחזרה לביתה.