"עקוב אחריי"

כשפגשתי אותה. אוח, אני הרגשתי כאילו כל רצונותיי הוגשמו בבת-אחת. כמה שחיכיתי לרגע הזה, בו אוכל לגעת בה, ללטף אותה ברכות, להתנות עימה אהבים. אותו הרגע, בו סוף-סוף אוכל להיות איתה שוב.

כבר כחצי שנה שאני מחפש אחריה. מדמיין בתוך-תוכי שיחה אפלטונית עימה, מלאה ברגש ומתח מיני שכזה. שיחה המאופיינת במעין הרגשה, שזה הדבר הנכון. היא "האחת".

טוב, אולי אני קצת מגזים. היא לאו דווקא "האחת". יותר בכיוון החברה העתידית שלי. אבל בכל-זאת, בגיל הזה ההורמונים משתוללים כמו מכוניות מרוץ בלילות האפלים ברחובותיה האפלים עוד יותר של אירופה.

כמו שכבר ציינתי, כבר כחצי שנה שאני רודף אחריה. מחפש אותה, מנסה להכיר אותה. אבל הגורל מתעתע בי, ועושה לי דווקא. כל תוכנית, כל תכסיס- הכל נפל והתמוטט כמגדל קלפים רעוע. בקמפוס הייתי מחפש אחריה כל הזמן. כבר מן המסיבה בתחילת השנה חיכיתי להזדמנות לפגוש אותה.

במסיבת הבריכה שהייתה בתחילת השנה הבטתי מסביב, מחפש את חבריי, ולפתע עיניי קלטו אותה- צנועה, חטובה, עם שיער בלונדיני ומתולתל. היא עמדה שם בצד, משוחחת עם חברותיה. כמו שחבריי לימדו אותי כבר קודם, הבטתי לתוך עיניה העמוקות. חשתי כיצד הרגש הנוטף מהן משתלט על קרביי. חשתי מעין חמימות מדגדגת ונעימה בקירבי. עינינו נפגשו ולא הצליחו להתנתק. היא הביטה אליי, ואילו אני אליה. עינינו שיחקו במעין משחק שכזה. משהו מן הסוג של "עקוב אחריי". מייד חשתי שצריך להיות כאן המשך. אך המשטרה פשטה על המקום, אז היה מעט קשה לערוך הכרות בינינו.

אחרי שחקרתי עליה מעט, גיליתי שהיא לומדת יחד איתי בבית-הספר. אני יודע, כולכן לבטח תאמרו שאני איזה סטוקר חסר חיים, שנהנה לעקוב אחרי בנות שונות. ובכן, הייתי צריך לדעת מאין מגיעות העיניים הכחולות והחמימות הללו. רציתי לדעת מי זו הילדה, אשר הצליחה למשוך אותי רק באמצעות מבט פשוט.

אבל הייתה בעיה קטנה. חיפשתי אחר אתגרים, הייתי מן הטיפוסים הללו שתמיד עומדים בראש כדי לקפוץ מגורד-שחקים (עם כבל, כמובן, ונותני חסות כמו 'רד-בול'). בקיצור, טיפוס קרבי לחלוטין. הבעיה שלי הייתה שהייתי גם טיפוס נורא ביישן. לקפוץ לכיוון הלא-נודע לא הייתה לי בעיה. לעומת-זאת, לגשת אל בחורה ולהתחיל לדבר איתה- זה כבר היה עניין אחר. אולי זה משהו גנטי, אולי אני סתם טיפוס שכזה. אבל פשוט לא הצלחתי להתקרב אליה, ולהתחיל עמה בשיחה. יכול להיות שגם האיי.קיו הנמוך שלי השפיע בצורה מסויימת. בהיותי מרצפת מבחינה שכלית, היה זה מעט קשה למצוא נושא לשיחה. לכן, החלטתי לעקוב אחריה, ליצור מיני מצבים, הנראים כלקוחים מן הסרטים. הכל- העיקר שתהיה שלי. בכל פעם שנזכרתי בשערה הפרוע והמתולתל, ידעתי שזה הדבר הנכון. כך צריך להיות. איתה אני צריך להיות. איתה בלבד.

חג הפורים התקרב, ועימו מסיבת-הפורים. לא, עדיין לא הצלחתי ליצור איתה קשר, או אפילו לקבל את מספר הטלפון שלה. אמרתי לכם, בלטה.

אבל מסיבת-הפורים עודדה אותי. ידעתי שבמסיבה אני אראה אותה. היא תרקוד, אני ארקוד. מבטי יתפוס את מבטה, נימשך זה לזה אט-אט בין הקהל הרוקד, ולפתע- לפני שנרגיש בזה אפילו- נעמוד זה מול זה, ונתחיל לרקוד. משם, הדרך כבר ידועה. התמונה שדמיינתי הייתה כה מושלמת, כה אחידה ונכונה. כאילו זה נועד לקרות. באילו הייתה לקוחה מאיזה סרט רומנטי. אך זה לא קרה.

רקדתי, ורקדתי, ונשמתי עמדה לצאת כבר מתוך אפי. ולא מצאתיה. כל החיפושים אחריה עלו בתוהו גם הם. הצטערתי מעט. אך עד-מהרה, קלטתי אותה רוקדת עם ידידתי הקרובה. רוקדות יחד, צוחקות ונהנות. 'טוב שהיא נזכרת לספר לי שבמקרה היא החברה הכי טובה שלה', חשבתי לעצמי. 'טוב, לא הכי טובה. אתם הרי יודעים על נטייתי להפריז בדברים פה ושם', המשכתי לחשוב לתומי.

החלטתי שחיים רק פעם אחת. ניסיתי לגבות את עצמי במעין משפטי תודעה שונים ומשונים. בהתחלה זה עזר. אח"כ- טוב, אני בספק. התחלתי לצעוד לכיוונה, בעוד שהמוני צעירים מיוזעים דוחפים אותי לצדדים. חשתי כמו מפלסת שלג. כשכבר הייתי קרוב אליה, קפאתי על שמריי. ידידתי, ששמה-לב אליי, הכירה בינינו. "מאיה, תכירי, זה ארון", אמרה ידידתי.

"היי", היה המילמול היחידי שהצלחתי להוציא מפי באותו הרגע. מאיה, ששמה-לב איזה מבט תקעתי בה, מייד קפאה אף-היא. היא הסמיקה מהר-מאוד, החזירה 'היי' קצרצר, ונפרדה מאיתנו.

"קלטתי אותך", אמרה ידידתי.

"אין לך מה לקלוט", עניתי סתמית.

"'אין לך מה לקלוט'! טוב שאתה יודע לשקר! חה! תמים שכמוך", ענתה.

"אני אומר לך, את סתם מדמיינת דברים".

"מדמיינת? אתה רוצה לומר לי שאת השתיקה המביכה הזו, שבד"כ מתורגמת לזוגיות פורחת, דמיינתי? ומה פתאום היא מסתלקת ברגע שאתה מגיע?!".

"אמרתי לך, מדמיינת", אמרתי והסתלקתי מהר.

וכך, פעם נוספת פספתי את האפשרות למצוא אהבה. או לפחות חיבה כלשהי.

כשפסח הגיע, לא הייתה לי ברירה. ידעתי שאם אני רודף אחריה כבר כחצי שנה, ולא מפסיק- יש בה משהו. אז פניתי לידידה אחרת. אתם יודעים, למנוע את הפאדיחות. אמרתי לכם כבר יותר מפעם אחת- בלטה. ומאיך שהכרתי אותה, היא הייתה מהבחורות הללו שלא מוותרות. יש לפניהן הר- יעברו אותו. שמים להן מקל בגלגלים- הן לא עוצרות ואפילו מגבירות את המהירות. ככה שידעתי שלא יקרה כזה מצב שמאיה ואני לא נתחיל לדבר.

אז דיברתי איתה, והיא שמחה לעזור. תוך שבוע קיבלתי את הטלפון שלה. ואותה ידידה לא וויתרה. היא אמרה שאם אני לא מתקשר בתוך 24 שעות אל מאיה, היא תעשה את הטלפון לבד. וכך, בתוך פחות מיומיים למאיה ולי הייתה פגישה. קשה לקרוא לכך דייט, משום שדייט הוא פגישה בה שניהם הצדדים מתכננים אותה. כאן, המצב היה שונה לחלוטין.

איומיה של ידידתי לא השאירו מקום לספק. אם מאיה לא תתחיל לדבר, אני אתחיל לדבר. אז התחלתי. ודיברתי. והיא ענתה. ואט-אט הדברים התחפתחו בכיוון המסורתי והידוע. הפכנו לזוג. אהבנו זה את זה מאוד. מאוד.