יום הולדת
חגית ממהרת. כמעט רצה. בקושי הספיקה לנגוס משהו בעבודה. היום יום ההולדת של מוטי וצריך להספיק להכין את הארוחה עד הערב. כל המשפחה. מצידו כמובן. אמא שלה ושתי אחיה בבאר שבע. רחוק מדי. חוץ מזה, כמה אנשים אפשר להכניס לסלון הקטנטן שלהם. הנה המעדנייה. קפוא כאן, גם חשוך, מין אווירה של חדר אוכל בקיבוץ עם מיכלי מתכת, אבל המחירים נמוכים. חגית ממתינה בתור. שני עופות בגריל קנתה כבר. צ'יפס קפוא בתנור, הרבה סלטים, ומיד תיקח גם את העוגה שהזמינה בקונדיטוריה. סלט פטריות – היא מצביעה- סלט חצילים, חומוס, טחינה, כן, גם כבד קצוץ. כן, תמלא בקופסאות הגדולות. בבית היא תסדר את הסלטים בקעריות הכחולות היפות עם פיתות חמות וטריות. אמא של מוטי בטח תגיד שהיא מכינה ה כ ל בעצמה. היא גם תביא עוגה, למרות שאמרה לה שאין צורך. לא נורא, פעם, פעמיים בשנה, אפשר לעשות מאמץ. העיקר שמוטי יהיה מרוצה.
לאה מכינה עוגה. בוחשת היטב ובזהירות קמח, סוכר וקקאו, שלא יישארו גושים. הקמח והסוכר הלבנים מתערבבים בקקאו הכהה והופכים בהדרגה לחום בהיר אחיד. למוטי יש היום יום הולדת. חגית אמרה לה שיש כבר עוגה, אבל היא יודעת מה מוטי שלה אוהב. זאת לא סתם עוגה מקונדיטוריה. עוד כשהיה ילד אהב את עוגת שוקו ווניל שלה. עיניו היו ניצתות כששב מבית הספר ובאפו עלה ריחה עוד מן הכניסה לבית. יש! היה צועק – העוגה שלי! שובב כזה הוא היה. בן זקונים לאחר שתי בנות. היא מפרידה בזהירות חלמונים מחלבונים. בבית ספר לא אהב ללמוד, בקושי סיים את התיכון, אבל בצבא הסתדר. חתם קבע ועכשיו יש לו תפקיד רציני בחיל חימוש. אוי איזו קציפה נהדרת יוצאת לה. גבעות של שלג ממש. העוגה תהיה אוורירית כמו שצריך. תמיד הלך לו למוטי עם בנות. כל חודשיים שלושה הייתה מישהי אחרת. עד שחגית תפשה אותו. היו לו הרבה יותר חתיכות ממנה. כזאת רזונת וחיוורת. כל הזמן עובדת. טוב, מה היא מבינה. היא לא מתערבת.
חגית יוצאת מן המעדנייה עמוסה בשקיות ניילון. היא מהססת. הקונדיטוריה עוד קצת הלאה, אבל גם השקיות וגם העוגה. לא, היא חייבת לשים את הדברים במכונית. היא רצה חזרה. לקונדיטוריה היא מגיעה מתנשמת. הריח המתוק של המאפים מזכיר לה עד כמה היא רעבה. שתי לקוחות לפניה, מצחקקות, מהססות, בוחרות. היא מנסה להשחיל מילה, אבל לפי חילופי הדברים היא מסיקה שאלה לקוחות וותיקות. בעלת המקום סבלנית ואדיבה.
- הזמנתי עוגת שוקולד עם ציפוי לבן "יום הולדת שמח"
- רק רגע- מחייכת האישה ולחייה מתקמטות – עוגת יום הולדת... הנה – היא מוציאה את העוגה מן המקרר.
- אבל... -קולה של חגית הופך חד – ביקשתי ציפוי לבן ואותיות שוקולד!
- אה כן? בואי נראה איפה רשמתי את ההזמנה... אני זוכרת שרשמתי...הנה... נכון, נכון, כתוב ציפוי לבן. התבלבלו כנראה...נו, זה כל כך נורא? את רוצה להזמין עוגה חדשה? אני ממש מצטערת, אבל זה יפה גם ככה, לא? אפילו יותר אלגנטי. מה את אומרת?
חגית לוקחת את העוגה בקופסת קרטון ונושאת אותה בזהירות למכונית. עיניה צורבות, היא מתאפקת לא לבכות. שום דבר לא הולך כמו שתכננה! והיא כל כך מאחרת. היא לא תהיה מוכנה בזמן.
וורה מביטה על הבחורה הצעירה שיוצאת עם העוגה. בזמן האחרון אברם עושה טעויות. היא תעיר לו והוא יתרגז ויכחיש, אבל היא יודעת, זה הגיל. אין מה לעשות. כותבים לו והוא עושה הפוך. בחורה כזאת חיוורת ועייפה. מסכנה. כמעט בכתה כשראתה את ציפוי השוקולד. בעוד עשרים שנה היא תבין שחבל להתרגז מדברים קטנים. יש צרות גדולות בחיים. צריך לשמוח כל שנה, כשחוגגים עוד יום הולדת וכולם בריאים, ברוך השם. כן. לפני הבחורה היו אצלה אסתר ולילי. שתיהן אלמנות כבר בגיל שישים, מסכנות. הילדים והנכדים בקושי באים לבקר. כן, כן. ואחרי מה שעברו במלחמה. היא נאנחת בקול. טוב שיש עוד כוח לעמוד על הרגלים. היה לה חשק לחבק את הבחורה המסכנה. להושיב אותה, לתת לה כוס מים. צריך מיד להגיד לאברם על הטעות, אחרת גם היא תשכח.
לאה מצפה את העוגה בקרם ווניל. חלק, חלק מכל הצדדים. היא מניחה אותה על הצלחת הגדולה, המוזהבת ומכניסה למקרר. היא מגרדת בכפית את קרם הווניל שנותר על דפנות הקערה. שבילים, שבילים היא מגרדת מן הקערה. מלקקת בהנאה כפית אחרי כפית. כמה היא אוהבת לסיים את העוגה וללקק את שאריות הקרם. יצא טעים כמו תמיד. היא יודעת להחזיק בית. אפילו משה, זכרונו לברכה, שהיה בא בטענות על כל דבר, קרא לה "אשת חיל". ככה גם מוטי התרגל. הבנות עזבו את הבית, משה נפטר והיא נשארה עם מוטי. כפית הוא לא הרים. היא לא מבינה איך הוא מסתדר עם חגית. הכול הוא עושה בבית. הכול. וחגית כל הזמן עייפה. "חגית אחות ראשית, אמא, היא עובדת מאוד קשה". טוב, אולי היא עובדת יותר מדי? כבר שלוש שנים הם נשואים ואין סימן של היריון. אבל היא לא מעיזה לדבר. מה היא מבינה. היא לא מתערבת.
מוטי יושב מול המחשב. רשימת מלאי, ספקים, חלקי חילוף, משאבות, בוכנות. הוא חייב להוציא דו"ח עד סוף השבוע. הוא מגרד את העורף. הוא שונא את הדוחות האלו. תנו לו מברג, מבער, מקדחה והוא מלך. אלוף. תנו לו להתלכלך בשמן, אבל מול המחשב הוא חסר סבלנות. "בחייאת שגיא, בוא תעזור לי לסיים פה". הוא מושיב את הרב"ט ליד המחשב עם הרשימות ומסביר לו מה לעשות. שגיא מוכן לשבת ככה חודשים. התאמות, סיכומים, מאזנים. מוטי יוצא החוצה, מדליק סיגריה ומתקשר. כן, תוצאות הבדיקה. הוא מנמיך את קולו ומביט בזהירות לצדדים. לפני חמישה ימים. כן, הוא ממתין. הבטן מתכווצת. מה? הוא לא שומע. בדיקה חוזרת. כן, הוא יבוא. כן, ביום ראשון. מוטי הולך לשירותים לשטוף את הפנים במים קרים. "מה קורה?" מחייך אליו שלמה הרס"ר. "חיים, סוחבים" עונה לו מוטי וממשיך אל מתקן המים הקרים. לשלמה יש ארבעה ילדים וכל פעם יש איזו בעיה שהוא מספר בפרטי פרטים על אחד מהם. היום למוטי אין כוח לקיטורים שלו.
חגית נושאת את העוגה אל המכונית. ילד קטן רץ אליה ומחבק את רגליה. היא מתנודדת מעט ומייצבת את שיווי משקלה. כמעט מפילה את העוגה. "חגית" קורא הילד. לחיו הוורדרדה נמעכת אל מכנסיה. אימו ממהרת לעברה. "סליחה, הוא זיהה אותך ומיד רץ אלייך. את זוכרת אותנו? יותם היה מאושפז אצלך במחלקה לפני חודשיים". חגית מניחה את קופסת הקרטון על מכסה המנוע בזהירות ומתכופפת עד שהיא כורעת ועיניה בגובה עיניו של הילד. היא אוחזת בכתפיו ומחבקת אותו. "יותם! בטח שאני זוכרת. הייתה לך דלקת ריאות. כמה גדלת מאז". היא מלטפת את שערו. ליבה מתמלא אור. היא חשה את פעימות ליבו, את חום עורו ומריחה את שערו הנקי. היא נוהגת הביתה. בדיוק כזה ילד מתאים לה. צריך סבלנות, זו רק שאלה של זמן, בסוף זה יסתדר, היא בטוחה. כמה היא רוצה כבר שתגיע שעת הלילה, אחרי שכולם ילכו. שניהם ייכנסו למיטה, היא תשים ראשה על כתפו, תדחוף את אפה בשיער חזהו הסמיך, תנשום את ריחו והם ידברו. היא נזכרת ביום שנכווה בידו והגיע אליה למרפאה לפני ארבע שנים. כבר אז הביט בה במבט חם ומגונן. אחר כך בא לחפש אותה ושאל על "החובשת הפצפונת".
מוטי מחנה את הרכב ומוציא מתא המטען ארגז שתייה. חגית אמרה שחסר. הוא מתמרן עם המפתח בדלת ומשעין את הארגז על המשקוף. האור והרעש מכים בו. בלונים, חיוכים. הוא מוריד את הארגז. שכחתי, הוא מביט סביב על כולם, שכחתי בכלל על היום הולדת. כולם צוחקים בקול רם, כאילו סיפר בדיחה. הוא נותר דקה רציני ותמה. פלאש של מצלמה. הגברים טופחים על שכמו, אימו אוחזת בידו ואינה מרפה. הבאתי לך עוגת שוקו וניל היא אומרת בחיוך רחב. מוטי דוחף אותה בעדינות ואינו שם לב למבע הפגוע בעיניה. הוא מחפש את חגית, מוצא אותה נשענת על משקוף המטבח, פוגש את מבטה ומחייך. הוא מת לדקה של שקט. מת שכולם ילכו. הוא צריך לחשוב איך לספר לה. איך מנסחים חדשות רעות?.
חגית שותקת דקה. קודם תעשה בדיקה חוזרת, היא אומרת בשקט, והוא חש את שפתיה נעות בתוך שיער חזהו. אנחנו לא נוותר על ילדים היא חוזרת בקול תקיף יותר. עוד מוקדם, אבל צריך לשקול גם אימוץ. ראשה כבד על כתפו, קווצות שערה מדגדגות את אפו ובהבל פיה היא מחממת את הנקודה הצורבת במרכז חזהו.
