אבנר עקב אחר נועה בהתרחקה. ליבו עלץ משמחה,קול כינורות עלה , שורת המקהלה שוררה שיר רינה, אהבה גדולה הציפה את ליבו, הוא קרא לה לחזור, רצה כל כך לחבקה, אולי תחלץ אותו מבדידותו רבת השנים אשר כפה על עצמו. הוא הרגיש שבוי ברגשותיו, היה משוכנע על פי סממנים כאלה ואחרים כי כבש את ליבה, היא הרי הזמינה אותו ליום הולדתה. הוא חייב להפתיעה במחווה יוצא דופן, משהו ססגוני ענק שישאיר אותה מופתעת, יאיר אותו באור אחר, ימחיש לה לנעמה זהבי את גודל אהבתו.
הוא עצר לרגע את שטף מחשבותיו, מדוע חשב על נעמה, ולא על נועה, הרי הן שתי נשים שונות מתקופות אחרות בחייו, הוא דחה מחשבה זו, לדידו שתיהן היו אישה אחת, דמות אחת שנוצקה בהווייתה של דמות אחרת. הוא עצר שוב במחשבותיו, הוא הרגיש כי הן מתעופפות סתורות ומבולבלות, הוא חייב לעצור ולקחת שליטה
הוא התיישב חזרה ליד השולחן בקפיטריה, האולם היה ריק בחלקו, מספר אנשים ישבו ליד השולחנות משוחחים בלחש. אבנר הביט בהם, הוא הבחין בזוג אחד או שניים, קרובים אחד לשני, אוחזים ידיים מביטים במבט אוהב, הוא חש גל של בדידות מציף אותו לצד שטף של ערגה. במה יפתיע אותה, כיצד ירגש אותה, זה צריך להיות משהו הקשור לפרחים אולי צבעוניים,משהו השייך ליום הולדתה.
הוא הליט את פניו בידיו תוך שהוא עוצם את עיניו, העביר את ידו על פניו חש בזיפי זקנו שהחל לצמוח. התרגשותו הייתה גדולה, משהו התחולל בתוכו, היא ידע כי זנח את כל מנגנוני ההגנה שלו, הוא דחה כל מחשבה לוגית, פותח את צוהר רגשותיו, באפשרו להם לצוף אל תודעתו באופן חופשי.
בשבריר של רגע הבזיק בו רעיון, פניו אורו, הוא הזדקף, מה שנראה לו לפני דקה כקיצן של תקוות, חזר חי ונושם. הוא קם ממושבו, מסדר את בגדיו, אץ לכיוון היציאה של במוזיאון. בדרכו החוצה עדכן את מנהלו שעליו להסדיר דבר מה חשוב ומקווה לחזור בעוד כשעה.
אבנר מיהר אל חנות הפרחים ששכנה במרחק שני רחובות מהמוזיאון. חנות הפרחים הייתה מהותיקות שבעיר ואבנר נהג להשתמש בשירותיה לצרכי עבודתו. כשנכנס התקבל במאור פנים.
"שלום אבנר," קיבלה בעלת המקום את פניו במאור פנים " אני שמחה לביקורך זמן רב שלא ביקרת כאן, אני תמיד מצינת אותך לפני ידידי כלקוח אנין טעם במיוחד."
אבנר חייך בהסכמה, למרות שחש לא בנוח למחמאות שקיבל. הוא הרים את ידיד בתנועת בלימה באומרו "אין צורך להגזים., גברת סיפן, אינני חושב שאני לקוח שונה מכל יתר לקוחותייך, ועכשיו לעצם העניין שבגללו אני כאן."
בעלת החנות נדרכה ממתינה למוצא פיו של לקוחה הנכבד.
"אני מבקש להכין לעוד כעשרה ימים בדיוק ב- 30 למרץ זר צבעוניים מיובאים מאמסטרדם.את הזר יש לאגוד באופן הבא: במרכז שלושה צבעוניים לבנים. סביבם מעגל של תשעה צבעונים אדומים מפוספסים מדגם "פסיפס" וסביבם מעגל בן שלשה עשר צבעונים שחורים. את הזר יש לעטוף באופן חגיגי וצבעוני. בנוסף אני מבקש לצרף לזר בקבוק יין קיאנטי משובח במיוחד." אבנר הפסיק את שטף ההוראות, הביט בגברת סיפן שניצבה מולו מופתעת מעט,ואז הוסיף,
"המחיר אינו חשוב, מה שחשוב זה הזר והמועד." הביט בה כשהוא מחייך לעצמו, חש כאילו סיים מבצע מרשים ויצא בצעד קל מחנות הפרחים.
*****4
נועה עזבה את בניין המוזיאון בצעד מהיר. הדו שיח שניהלה עם אבנר בטרם נפרדו, הטריד אותה. הוא הבחינה בהתרגשותו הרבה, היא ידעה לאן נסחפת השיחה. היא ידעה שהשיחה טעונה במוקשים, שדה שאליו לא רצתה להיכנס. נכון שברגע מסוים הסירה מעט את מחסומי ההגנה ואפשרה לאבנר לגלוש לעבר פרטיותה, אבל עד מהרה התעשתה, וברמז הראשון מצידו הסכימה לנתק מגע ולהימלט, כן, בהחלט , להימלט. היא הרגישה שהדלת הפתוחה בדבר פגישה נוספת במוזיאון, או הזמנה ליום הולדתה עשויים להיות טעות טעונה בפח יקוש. הדבר הנכון מבחינתה לעשות היה "לנתק את התקע ממקור הכוח" ולתת לכל הפרשייה הזאת לגווע. 'אינני מעוניינת לשחק בגורל של אנשים' חשבה לעצמה 'אני מכורה לאהבתו של אמיר והוא בשבילי עולם ומלואו.' עצם המחשב על אמיר העבירה רעד של עונג בגווה.
הנועם שחשה בהיזכרה באמיר, המחישה את רצונה להיות אך ורק איתו. ברגע זה הגיעה להחלטה שאת יום הולדתה היא רוצה לבלות יחד עם אמיר, רק שלושתם, היא אמיר ואהבתם הבלתי נידלת. בהחלט יהיה זה פתרון הולם, היא תדבר עם אמיר, משוכנעת שיסכים, הרי תמיד הסכים לכל אשר ביקשה. היא תחגוג את יום הולדתה בזרועותיו.
ה-30 למרץ החל כיום מקסים, שמש חמימה הפיצה אור חמים היקום חייך אליה בחיוך רחב, מלא אהבה. נועה ואמיר סיכמו ביניהם שיצאו לפיקניק בחיק הטבע, אם מזג האוויר יאפשר זאת, ואכן מזג האוויר התרצה להם. הם יצאו מצוידים במיטב דברי מאכל מערכת נגינה, תקליטורים וים של אהבה. בשעות הבוקר המאוחרות התמקמו בעיבורו של גן מדושא נטוע עצים, שכבו בניחותא חבוקים, מנותקים מכל העולמות, פרט לעולם הקטן שלהם. עלי העצים הירוקים פיזזו באור השמש ורקדו לקול ציוץ הציפורים. נועה חשה את עולם אהבתה הולך וגדל, צומח לממדיו של היקום עצמו, האושר שאפף אותה הלך והגדל הלך והתעצם. כך עבר עליהם היום . בערוב היום, כשקרני השמש האדמדמות, נשקו את פאתי הרקיע ממערב, הם החליטו לחזור לדירתם ולבלות ערב שקט ביחד, המשך ליום הנפלא שחוו. לעת ערב הגיעו לדירה, נועה הלכה להתקלח, אמיר הכין ארוחת ערב מבוססת על סוגי מאכלים שהכין יום קודם. כשהלך להתקלח, ערכה נועה את השולחן, הדליקה נרות במספר נקודות בחדר, הניחה בקבוק יין ושני גביעים על השולחן והמתינה לאמיר.
אמיר יצא מהקלחת לבוש במכנסי ספורט קצרים. גופו העליון מעורטל , רגליו יחפות. הוא קרב אל נועה אחז בידיה וקרבה אל גופו המעוטר בפסיפס של שרירים מעובדים.הוא נשק אותה קלות על שפתיה, חיבק אותה, ובעדינות ליטף את גווה, את כתפיה, את שדיה הזקורים.
עשרות כינורות מחווני מיתרים החלו לנגן בראשה רחש גלים הולכים ומתעצמים הגעישו את הדם בעורקיה, האווירה הרומנטית, ריחה הבושם שנדף מגופו של אמיר, אור הנרות המהבהבים, נשיקות פיו העדינות על גופה ההולך ונחשף, הרטיטו את ליבה. נועה עצמה את עיניה בתשוקה הולכת וניבנת הולכת ומתעצמת מפקירה את גופה לגל הגואה בתוכה , מואר בגוונים זוהרים, גל אדיר העומד לסחוף אותה אל לב התשוקה הטהורה.
*****
אבנר עמד מול המראה, סקר את עצמו בניסיון לאמוד את מידת התאמת הצבעים של לבושו למסרים שביקש להעביר. הוא היה לבוש מכנסים וחולצה בצבע שחור, עניבה אדומה מקוטרן בגוון המתאים למכנסיים. על השולחן היו מונחים זר צבעונים ובקבוק יין קיאנטי אדום, משובח. זר הצבעונים משך שוב את תשומת ליבו, היה זה זר שכלל עשרים וחמשה צבעוניים שהגיעו ישירות מהולנד, במרכז היו שלושה צבעונים לבנים , סביבם תשעה צבעונים אדומים, מעוטרים בשלשה עשר צבעוניים שחורים יקרים. הוא כינה את הזר בשם, " הגורל והאהבה הטהורה". הלבן סימל את הטוהר , האדום את האהבה, והשחור את הגורל. אבנר האמין בכל ליבו כי ברגע שימסור את הזר לידה של נועה היא תתרכך, תראה את גודל אהבתו, וחומותיה לא יעמדו בסערת רגשות אהבתו הכבירה.
אבנר האמין בכל ליבו, על סמך הערכות רגשיות חסרות בסיס, כי נועה תמתין לבואו ביום הולדתה. לא לחינם הזכירה את יום ההולדת שלה, הייתה כוונה בכל מילה, בכל משפט, 'אני משוכנע ברגשותיה אלי' חשב בנחישות מחניק כל סממן ביקורת שנשלח אליו ממערך החשיבה הקוגניטיבי שלו.
כאשר שבע נחת ממראהו, מרוצה מהופעתו לקח את זר הפרחים ובקבוק היין ויצא מביתו. למרות שגר בקרבת מגוריה של נועה החליט לנסוע אליה במונית. במהלך נסיעתו הקצר נתן דרור לדמיונו, הוא דמיין כיצד היא פותחת את דלת דירתה, קורנת מאהבה כשרואה אותו לפניה עם זר צבעונים בידיו והוא לוחש לה "צבעונים מאמסטרדם." הוא דמיין את מבט הערכה והערצה שבעיניה, את ידיה המושטות אליו, את פניה הקורונות.
כשהגיע לבניין מגוריה הביט מעלה לקומה החמישית. אבנר ידע בדיוק היכן היא מתגוררת, הוא כבר ביקר באזור מספר פעמים. כשהביט ראה אורות מהבהבים, אור של נרות 'היא יוצרת אווירה רומנטית לקראת המפגש' חשב לעצמו וגל חום הציף את ישותו. לאחר ששילם לנהג, הלך לכיוון הבניין. אחד הדיירים יצא מדלת המבואה. אבנר הספיק לאחוז בדלת בטרם תיסגר.'אני אפתיע אותה ממש על מפתן ביתה חשב לעצמו.
המעלית עלתה בעצלתיים מחשבותיו של אבנר הפליגו למחוזות הרומנטיים שיכול היה לשער. הוא חש את מגעה הרך חובק את גופו, הוא הרגיש בשפתיה המטיילות בלהט על אברי גופו החשופים, הוא הרגיש את להט האהבה הולך וגובר ככל שקרב על דירתה של נועה או אולי נעמה זהבי, נערת חלומות, כה קטנה כל כך אוהבת. אורו כוכבים הציף את תודעתו כל ישותו זעקה תשוקה ואהבת נעורים.
המעלית עצרה, אבנר יצא ממנה חש רעד בברכיו, רעד של התרגשות לחיזיון האהבה שיתגלה לפניו בהיפתח המסך על המחזה שהוא כתב, הפיק וביים.
הוא ניצב לפני דלת דירתה של נועה, הביט על תווית השם "נועה זמיר" , השם הקסים אותה, הוא לחץ על לחצן הפעמון מפיק שלושה צלצולים קצרים ממתין לדלת שתיפתח, בציפייה לזרועותיה הרכות של נועה.
. *****
נועה התמתחה קלות בתנועות מתפנקות, היא חשה רגועה ועייפה. אגלי זעה קטנים ועדינים בצבצו על מצחה. היו אלה רגעי ההתרגעות לאחר שיאה של אהבה פראית, בלתי נשלטת שפרצה מתוכה חסרת מעצורים, אהבה לא מבוקרת שפרצה כאילו מנבכי תת המודע חסר המצפון. היא חשה כיצד היא נישאת על גל גואה של תשוקה אדירה, מוקצפת באדוות אהבה לבנה. "אמיר אתה המאהב הטוב ביותר בתבל" לחשה באוזנו והוא הגביר את אונו על מנת שלא לאכזבה. צלילי כינורות הדהדו במוחה, מוסיקת אהבה הוליכה אותה לשיאים שלא ידעה.
רגעי ההתרגעות היו העדינים באו לאחר מכן, הלמות ליבה הלכו ושככו. נועה הניחה את ראשו על חזהו של אמיר, היא רצתה לפרוץ בבכי מרוב אושר. "אמיר שלי," לחשה ומעבירה את לשונה על שפתיה החרבות " אמיר שלי, אני כל כך אוהבת אותך."
אמיר ליטף את גווה ואת בטנה לוחש באזנה המנוני אהבה, שוטח בפניה את אהבתו הבלתי נידלת.
שלושה צלצולים קצרים פלחו לפתע את הדממה הרגועה. אמיר הביט בנועה , על מצחו הופיעו קמטים כשואל " מ יזה יכול להיות?" נועה הביטה בו מופתעת .
"אינני יודעת מי זה יכול להיות, לא הזמנתי אף אחד, יתכן ואימא שלי קפצה לברך אותי ביום הולדתי, " אמרה נועה נשמעת כעוסה מעט לנוכח ההפרעה. "השאר כאן אני אלך לראות מי זה."
נועה לבשה את חלוק המשי האדום שקנה לה אמיר בזמנו. צללית גופה הערום נראה מתחת החלוק. היא קרבה לדלת הציצה אל המסדרון מהעינית הקבועה בדלתה. היא הבחינה באבנר, דמותו נראתה מעט מעוגלת פנוראמית,, תמונה הנראית "כעין הדג". בתנועה חפוזה פתחה את הדלת, אבנר ניצב לפניה אוחז בזר צבעונים בצבעי לבן,אדום ושחור. הוא הושיט את הזר ובקבוק ביין ואמר
"נועה האהבה האחת שבחיי, הבאתי זר צבעונים מאמסטרדם, קראתי לו בשם 'הגורל והאהבה הטהורה' אני מגיש לך אותו ברגשי אהבתי הגדולה ליום הולדתך."
נועה הביטה בו מופתעת "לא ציפיתי לאיש היום, וכפי שאתה רואה אינני מוכנה לאורחים." אבנר סקר את נועה התבונן בצללית גופה הערום, נשמתו נעתקה, חזיונות אהבתו התגשמו, הוא לא שעה לדבריה, הוא ראה בעיניו את חלומו העתיק – המתחדש ומתממש לנגד עיניו. הוא הושיט את ידיו ואחז בפניה נישק את שפתיה " מזל טוב יקירה, מזל טוב ליום הולדתך."
"מי זה?" נשמע קולו של אמיר שהגיח מאחורי נועה. אבנר ראה לפניו גבר יפה תואר בעל מבנה גוף אתלטי ומוצק, גופו מעורטל פרט למכנסי ספורט קצרים "מי האורח הבלתי קרוא?" אבנר שמע שוב את השאלה, שנשאלה בנימה כעוסה חסרת סבלנות.
"זה אבנר מזור מהמוזיאון, הוא הביא לי זר צבעונים מאמסטרדם ליום הולדתי, ראה אמיר שלי , צבעונים מאמסטרדם כמה הם יפים, זר נהדר, הנקרא 'הגורל והאהבה הטהורה', כמה מרשים , כמה מתאים." היא הניחה לדלת וחזרה פנימה אל אמיר מחבקת ומנשקת אותו באהבה רבה.
אבנר נותר נטוע במקומו. הוא לא ציפה לתפנית כה אכזרית, חלום חייו נעלם כרוח, אכזבה מלווה במועקה כבדה ירדה עליו. הדלת נעה לאיטה עד שנטרקה. אבנר לא ניסה לעוצרה. הוא הביט בדלת הנעולה, נסוג לאחור אוסף את שברי אהבתו המרוקנת אל שק אכזבותיו הידוע והמוכר. הוא חזר למעלית, ירד אל הרחוב ונעלם בינות לעוברים והשבים.
