להביט אל היופי

להביט אל היופי המתרונן

במבט סומא. להביט

ולא לראות את האור השפוך

מגיזת הזהב של חמה.

להביט אל אמירי העצים

המשפילים ענפיהם בענווה,

נעים קלילות ברוח,

כאדום החזה, המרקד

כפרפר, מתעופף ברפרוף צבעוני

מניצן אלי ניצן.

להביט, להרגיש ולא לשכוח

את לחישת רגבי האדמה

הסדוקה, הקשה, האדמה הצחיחה,

המכוסה רובד עלים 

המתים לרגלי האלונים,

משוועת  לטיפות הטל, לאד ימים.

כשהלילה יורד, בכסותו האפלה

הנשלפת מנדנו של היום,

עולה הירח, המחוזר בשירי

משוררים, ומחייך מרוצה.

והיופי המתכסה בעננה

לילית, הולך פוחת נסוג וגווע.
רק הכוכבים מותירים שרידיהם,

כפניה של אישה שקמלה,

מביטים משמיים, באלפי עיניהם,

הם  החשים את השלווה,

הם הרואים את היופי הזה,

הקד להם בשמחת הודיה.