"לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז, ויהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שיבקש ממנו החוטא למחול לו, ימחל בלבב שלם ובנפש חפצה. ואפילו חטא לו הרבה והצר לו, לא ייקום ולא ייטור" כך אמר לי אבא בשכבו על ערש דווי. "תחיה כל יום כאילו הוא יומך האחרון, עד שיום אחד תראה שתצדק!".
"אבא!" עניתי,"מאז שעזבתי חי אני כאילו זהו יומי האחרון".
"ישרואל, לא אתה הוא זה שצריך לחוש אשמה, אני הוא זה שרצה כי תינשא לפייגה-ברכה ובכך ליטול ממך אושרך לצורך השגת אושרי, ועל כך מבקש אני ממך סליחה ומחילה".
אחזתי ידו בחזקה, "אוי אבא! סלחתי לך כבר מזמן".
"ועכשיו, איה היא אושרך?".
"היא פה!" השבתי. "בת-שבע!" קראתיה.
קרבה למיטתו, הסירה מצנפות פניה, ואמרה "שלום אבא, הנני!" ".
הביט בה אבי ממושכות, סוקר גופה כמוצא שלל, "ברוכה תהיי!". ואליי אמר "ישרואל!, יפה היא ונאה, ובהחלט רואים שבת-שבע כלל וכלל לא בת שבע!".
חייכה, ולחשה לי "התפוח לא נופל רחוק מהעץ!".
"וכמה ילדים כבר יש לך?" המשיך ושאל,
"עדיין אין!" לחשתי.
"ולמה מחכה כבודו, לשנת ה-שמיטה?".
למראה עיצבוני ענתה בת-שבע "אל ייחרו פניך, מנסים אנו רבות ולא זיכנו האל עדיין!".
"אל תעצבי ילדתי", הרגיע אבי, "כל דבר בעתו. כי האל מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו".
"אצל ישרואל זה טרם הגדיל!" העירה.
צחקקה אמי למשמע הערתה, "מעשה אבות סימן לבנים!" אמרה.
"את מתכוונת ש...",
"כן! קטן אמונה" השיבה אמי "וזכרי בתי, שמוטב להדליק נר מלקונן על החושך".
"נר לרגליי דבריך" אמרה בת-שבע "אף כי רוצה הייתי לרגליי קצת יותר מנר".
"אם כך עשי כמוני", הורתה אמי ואגרפה אצבעותיה, "ככתוב עץ חיים היא למחזיקים בה!",
"מחזיקים?!"
"וודאי! ביד חזקה ובזרוע נטויה יוציאנו, כי מטען שאינו ארוז כהלכה, לא יגיע ליעדו!"
"אבל ביד חזקה?!" נבהלה בת-שבע
"שנאמר חזק חזק ונתחזק" התערב אבי
"ולא יכאב לו?"
"נהפוכהו!" צוחק הוא וממשיך לעודדה, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, והיה כעץ שתול על פלגי מים"
"פלגי מים...", נאנחה בת-שבע, "גם טיפה אחת תספיק לי!".
"בתי" ליטפה אותה אמי, "כדי לנגן היטב בכינור צריך להקדיש עשר שנים לכל מיתר. זכרי את רחל אשת יעקב איך נתן לה לבסוף את יוסף ובנימין.
"אבל רק אחרי שנתן עשר בנים ללאה" התרעמה בת-שבע
"אם כך אולי תסכימי וייקח לו אישה נוספת?" שאל אבי
"ומה אעשה בינתיים, אשב אחכה עד שיעשה מניין ילדים?" הקשתה
"אולי אין צורך לחכות?! יקבל מן המוכן. יישא את פייגה-ברכה, הלוא כבר יש לה מניין מהמוכן?!
"עד היום, ולא שכחת את פייגה-ברכה" הטחתי בו. "הרי כשעבר זמנו בטל קורבנו"
"בן!, יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם!"
"ומה עם בעלה, הרשל הצולע?" שאלתי
"כבר אינו צולע, הלך!!"
"הבריא?" התפלאתי
"לא! הלך, הלך לעולמו"
"ומי מבטיח שאכן תזכה בת-שבע?" הקשיתי
"קנאת סופרים תרבה חכמה, וקנאת נשים תרבה מיטה" השיב.
"והיא תסכים?" שאלה אמי
"טוב לשבת שניים מלשבת אלמנה!" פסק
"ושתי נשים אין היא בבחינת תפסת מרובה לא תפסת" הוסיפה
"והרי אצל ישרואל אין בכלל מה לתפוס!" הבהירה בת-שבע
"דעי לך " הבהיר לה, "שהפרה אינה מכירה בשווי זנבה עד שנשארת בלעדיו!",
"ולכן בור ששתית ממנו, אל תזרקי בו אבן" אמרתי בכעס,
"חלפו ימים עת טעמת מהבור" החזירה
"כי יבש בורך מזמן!"
"חש אתה ביובש שבדלי" ענתה "לא משום שהבאר עמוקה מדי, אלא בגלל שהחבל קצר"
"אל תריבו ילדיי, עוד תזכו לראות את האור שבקצה הבור, כפי שרואה אותו עכשיו אני" הכריז אבי.
הסמיקה בת-שבע, "אתה רואה את האור בבור?!"
"לאור הרקיע התכוון!" פרצה אמי בבכי
"יפה האור!" ענה חלושות "רק שלפעמים האור שבקצה המנהרה הוא אור הרכבת שבאה לדרוס אותך!" נתחזק בכייה של אמי,.ואבי אחז בידה "אל תעצבי, זכרי, שהלילה ארוך ככל שיהיה; השחר תמיד למחרת יפציע" והתמוטט
חיבקתי אותן, דמעות בעיניי, "אבא!" מלמלתי, "תחסרו לי אתה וחכמתך"
התרומם בכוחותיו האחרונים, ואמר "בן! הזמן קצר הוא, והמוות אינו בוחר את הגיל. כצעיר מת אתה לדעת, ובזקנתך יודע אתה רק למות. יום שחיים אותו היטב הופך האתמול לחלום של אושר, והמחר לחיזיון של תקווה. כשם שזיכני האל בסליחתך, כך יזכה אתכם ילדיי בבן זכר. אל ייאוש!, כי הסבלנות מרירה היא, אך פרייה מתוק מדבש. היו שלום אהוביי, זכרוני!, כי כאשר המלאכים מגיעים, השדים עוזבים", ואח"כ נפל!
