פני השמיים קודרים ©

פעם בשנה פני השמיים קודרים ואני מביטה בפני אבי המספר את סיפורו לפני

 מסרטה המתעדת את חייו מיום שעזב את קולדיגה בלטבייה, שמעתי את דיבורו המגמגם מעט והנורא מובך , את השתיקה הזאת שבעורמה הצלחתי לגעת בה, כשהתחננתי לפניו שסיפורו הוא תיעוד "לשורשים" שכותבים ניניו, הפעלתי את ה- DVD וראיתי עוד פעם את פניו המיוסרים , כשהוא מספר על גניבת לחם במחנה שטוטהופ שכמעט עלתה לו בחייו. המלחמה שטה בנפשו של אבא חמישים שנה אחרי שנסתיימה, חמישים שנה שתק כשהוא מבליט את היותו פליט של ההיסטוריה; "פליטים חייבים לשתוק ולהחביא את זרם חייהם". כשהגיע לריגה במטרה ללמוד, הוטחה בפניו מלוא משמעותה של אנדרלמוסיה מוחלטת של אזרחים וחיילים שהתקדמו בשיירה רצופה עמוסים לעייפה בתיקים ומזוודות, לרוב האנשים היה אמצעי אחד ויחיד, והן הרגליים שמילאו את הדרכים בבהלה, והוא ללא אב וללא אם וללא אחים ואחיות, הוא בריגה הגדולה והם בקולדיגה הרחוקה שהדרכים חסומות בצבא, כמה פשוטים החיים היו יכולים להיות, מה עוד נחוץ לאדם? ואולם, המציאות הסיגה  פעם אחר פעם את הגבול , ולא הניחה לו לשכוח שהמוות מהלך חופשי בדרך, במחנה, ובכל מקום שהגיע אליו, והגרמנים חוגגים את ראש השנה, לאבא לא הייתה סיבה לשמוח חוץ מעצם הישארותו בחיים.

איך הוא מחייך לפני המסרטה כשבדבריו יש שמץ של ניצחון כשהצליח לגנוב לחם תמורת סוודר , הוא כמעט מגחך שנשאל על 25 מלקות שצרבו בגבו תמורת חבל התליה.

"עובדה שלא הצליחו למגר אותנו לגמרי". פעם אחת בכל הסרט ראיתי את אבא מתייפח מהתרגשות, כשהרוסים טבחו בגרמנים בחזית, התקדמותם נמשכה, מצב הרוח במחנה היה מרומם, נראה היה שזה נס, תקוותו החשאית של אבא כמעט והתגשמה, לא היה ספק שאבא וחבריו למחנה ידעו על המפנה לטובת  הרוסים במלחמה, לפי פניהם של הגרמנים ידעו שפניהם ושמיהם קודרים.

חייו של אבא התנהלו בדוחק, כשבני אדם חלשים ורעבים וכל מעייניהם  ברעבונם הנואש. לא אחת נקטע פתיל חייו של פלוני או אלמוני שנשרכו אחרי אבא במסע הגדול בשלג, כוחם לא עמד להם והם נורו ככלבים מתבוססים בדמם על פתיתי השלג הקר.

איש ממשפחתו של אבא לא שרד. אביו דב ואימו חסיה, שתי אחיותיו רחל וחווה נלקחו מביתם בקולדיגה ונורו למוות. על הילל אחיו לא שמע דבר.

ממש לפני מותו בעודו נמצא בתעתועי החיים האחרונים ביקש ממני אבי

"תתלבשי בבגדים יפים ובואי איתי ליער".