יצירות אחרונות
בזיעת פועלם יביאו השלום (2 תגובות)
דני זכריה /שירים -24/11/2024 06:35
בין קולנוע למציאות (2 תגובות)
ארווין קליין /סיפורים -23/11/2024 23:55
לִרְאוֹת בַּאֲפֵלָה - לבמת הדיון של נורית🌹🌹🌹 (6 תגובות)
שמואל כהן /שירים -23/11/2024 23:00
קרקס (2 תגובות)
תומר קליין /שירים -23/11/2024 19:12
מַתָּנוֹת. (7 תגובות)
🐝🐝BeeBee /שירים -23/11/2024 16:43
כינור אמצע חיי (7 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -23/11/2024 12:56
הָאַהֲבוֹת שֶׁלָּנוּ (7 תגובות)
רבקה ירון /שירים -23/11/2024 12:31
שִׁיר לְעָמִית (5 תגובות)
הַחֲבֵרָה שֶׁל גֵ'נִי /שירים -23/11/2024 10:18
סיפורים
מפענח השמות - סיפורו המופלא של ניאודליה (פרק ב')בחזרה לפרק א'ניאודליה - תחילת עלילותיו" Pigs, Pigs, No. Caterpillars, yes, caterpillars, caterpillars crawling all over my body, I can't say I'm scared, but that's only because I don't know how to speak, but wait, I don't really know my name either, what?!" "אממ... ניאודליה?", אמרה האישה הלא מוכרת. "What, what do you want from me?"
ניאודליה ומשאלות ליבוכדוה"א, 31.8, 2540 ש"א לפנה"ס, ניאודליה בן 16, והוא בדיוק התעורר לבוקר משונה ביותר, לא בגלל שרגע לפני כן הוא בדיוק הרג עוד אישה חסרת שם וחסרת אונים, אשר ככל הנראה שיקרה לו בנוגע לאזור משכנו, וגם לא בגלל שהשמש נראתה לו היום קרובה אליו מן הרגיל, עד כדי כך שהוא היה יכול לחוש בעורו אשר נשרף ונישל מעליו בכל רגע אשר פתח את חלונו, (אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה מזל היה לו שהיו כ30+ גופות של נשים לא מוכרות שוכבות על הריצפה כדי שיוכל להשלים את העור שלו איתן). אלא שדבר שונה לגמרי, ליבה את תשומת ליבו, משהו שגרם לתדהמה ושמחה גדולה, משאלת חייו התגשמה סוף כל סוף, צמחו לו במקום ידיים, זוג רגליים נוספות במקום שהיו ידיו קודם לכן. ניאודליה המאושר לא יכל להסתיר את שמחתו והחל להלך על רגליו העליונות כשראשו רכון כלפיי מטה והפוך, סורק ותר את הרצפה בחיפוש אחר תיקנים לאכילה. ה-"מרבהגול"ניאודליה התשוש היה מוכן לחזור לחדרו, לאחר הרג של כ- 22 אנשים, נמאס לו. הוא נכנס לחדר...
הדבר האחרון לו ציפה לראות בעת כניסתו לחדר היה תרנגול, עומד זקוף ומקרקר בגאון. והדבר הראשון לו ציפה לראות היה מרבה רגליים. הדבר שהוא כלל לא היה חפץ בלראות, היה סוס פוני, (הייתה לו טראומת ילדות ושנת כדוה"א הייתה בדיוק 120. אני חושב שכולנו מבינים מה זה אומר), והדבר האחד לפני אחרון לו ציפה לראות היה מקק. הפתעתו בעת כניסתו לחדר הייתה מוחלטת ביותר, מכיוון שהוא ראה דבר שהוא מעולם לא ראה בחייו, שבדיעבד, אם היה יודע שיצור כזה קיים, הוא היה מחליף בקלות את הדבר האחרון לו ציפה לראות בעת הכניסה לחדר. הוא ראה מרבהגול, הכלאה בין תרנגול ומרבה רגליים. ליצור המוזר, השנוי במחלוקת, הייתה רעמה ומספר שערות זקופות מזדקרות מראשו, פה זהה לתרנגול, וגרגרת אשר נעה הנה וכהנה לאחר כל קירקור. אך לא היו לו רגליים, הוא זחל על גחונו, והיה ניתן להבחין בהמון רגליים זעירות מבצבצות מתוך עמוד השדרה הדק המכוסה בשכבה דקה של עור,ודבר אחרון אשר איפיין אותו בצורה מוזרה ביותר, היה זנב של כלב. יממה לאחר שאימץ ניאודליה את היצור המוזר, החל ניאודליה לחוש ברגשות אותן אינו חווה לפני כן, רגשות של אהבה ודאגה כלפיי המרבהגול, שנהג ניאודליה לכנות ב- כרבהגול, משום שהוא הרגיש שזנבו של הכלב אינו מקבל את הכבוד הראוי לו ולכן החליט להוסיף את ה-כ. דבר שמסביר את ההכאות וההצלפות אשר חטפו הנשים הלא ידועות אשר נכנסו לחדרו של ניאודליה מפעם לפעם, אשר היו קוראות ליצור בשמו השגוי -מרבהגול ולא כרבהגול. יום אחד כאשר ניאודליה כמעט והרג בשוגג ובכוונת תחילה את אחת הנשים, הוריו נכנסו לחדר והחלו לצעוק עליו שלא כך מתנהגים לגברת הנאווה, צעקה אשר בטח לבטח התחרטו עליה ברגע שהבינו מה שנת כדוה"א. צעקות הוריו הניבו וויכוח כה גדול אשר השכנים בכוכב הלכת הסמוך - אברמליזארדשטיין, יכלו לשמוע, ניאודליה אשר התנהג בצורה פרועה ואינפנטילית בצרוה מגוכחת, החל לזרוק דברים על הוריו ועל האישה (שבעת הצעקות וההתלהמויות חטפה כד לראש, ונפלה למותה), צעק:"דיי, לכו ממני, אני רוצה לחסל אותה ואף אחד לא יפריע לי, אני רוצה אותה לא בחיים! עכשיו, עכשיו, עכשיו, תביאו לי סוכריות, יש לי דחף מטורף לעשות את צרכיי בתוך התחתונים כעת". בולשטיין, אביו, היה בתדהמה לנוכח התנהגותו הילדותית של בנו ולא הבין למה הוא מתנהג כך בגיל אשר לכאורה כל כך מבוגר. (או, אם רק היה יודע מה שאנו יודעים כיום). אך זה לא הסתיים בזה. מתוך כיס הפאוץ' של האישה הלא מוכרת ששכבה על הריצפה, חסרת חיים, התגלגל כדור צהוב אשר אט-אט התחיל לצמוח ולגדול עד אשר מילא את נפח החדר והאיר באור כה חזק אשר סינוור את שוכני החדר כך שלא יכלו לראות כלום מבעד לעפעפיים הקמוצים שלהם. הכדור היה לא אחר מבורגנוליסאן. קרב הגילאים אם להארי פוטר יש קסמים, לג'ון רמבו יש רובים ולג'ון-בון-ג'ובי יש גיטרות ומראה סקס-אפילי מטורף אשר גורם הן לנשים והן לגברים לערער במיניותם, לניאודליה, ניחשתם נכון, יש רגליים.
בורגנוליסאן, יצור מתועב, נלעג ומעורר סלידה עמד בפתח הכניסה לחדר, חוסם את דרכם של הוריו, חסרי האונים, הזועקים לעזרה, של ניאודליה לצאת החוצה.
"אהררגג.... אוווו.... האם חשבתם, אתם, שאתן לכם לצאת חוצה כל -כך מהר ולהותיר את ניאודליה לבדו בתוך חדרו? מה דעתכם על זעם-הקרן שלי?!", קצת לפני שהספיק בורגנוליסאן לסיים את משפטו, (אני מניח ברגע שהגיע אל סימן השאלה, הבנתם?), יצאו כקרן אור, מספר רגליים נפוחות, מצולקות וזוהרות לכיוון ניאודליה. אך כל מה שניאודליה היה צריך לעשות, היה פשוט להתהפך ולעמוד על רגלייו העליונות, ובכך חמק ממטר הרגליים אשר שוגר לעברו, אך חששותיו של ניאודליה לא פסקו, ולו לשנייה אחת. האחריות על הוריו, בולשטיין ומתילדה, ועל הצלתם מפני מוות מחפיר, הייתה על כתפו, והאחריות על הצלת הוא-עצמו הייתה על כתפו השנייה, האחריות על הסדר והניקיון של החדר בו כולם היו ממוקמים כעת, הייתה מונחת על רגלו הימנית העליונה והאחריות על האכלת נברנוסקין-כלב המחמד, אוהב מיצי התיקנים, של ניאודליה, הייתה מונחת על רגלו השמאלית התחתונה.
"רק רגע..." ניסה ניאודליה לומר בליבו, אך בטעות פלט את זוג המילים ואמר אותן בקול, דבר שגרם להבעת תמיהה בקרב האנשים והיצורים האחרים בחדר.
"הסדר והניקיון..." תהה לעצמו (והפעם הצליח), "על ריצפת החדר הסמוך מרוחים כ-2000 תיקנים ומקקים מתים, אני יודע מה לעשות", אך לפני שעשה את מה שהיה סבור שרק הוא יודע מה לעשות, אביו, בולשטיין, צעד והפריד בין ניאודליה לבין בורגנוליסאן.
אביו, אשר היה גבוה כחומה, בקושי יכל לעמוד ישר תחת התקרה הנמוכה יחסית אליו, אמר בנחישות ובאומץ לב, "קרב גילאים, אם זה. אינכם יכולים להילחם כאן, אם אתם לא נלחמים בעבור משהו, ושניכם יודעים על מה אני מדבר", הנהוני הראשים ימינה ושמאלה לשלילה, של בורגנוליסאן, ניאודליה ונברנוסקין העידו שהם לא יודעים על מה הוא מדבר.
"ובכן, כידוע, בני סובל ממחלת -שנת כדוה"א-" אמר בולשטיין בעודו מביט בפה הפעור של ניאודליה, הנראה המום מכך שאביו יודע על מחלה זו.
"...וחיכיתי, זמן כה רב, לקרב נגדך, בורגנוסליאן, בעל הכוח להוסיף למשוואת גילו של בני, ניאודליה, רבע אחד נוסף, אשר ישים קץ לתנודת הגילאים שלו, בכך שבמקום לחלק ב3/4, הוא יחלק מעתה את גילו ב1. ולכן, אבקש שקרב זה יהיה מסודר ומאורגן, ללא צופים אחרים בזירה. וכראוי, לפי חוקיי השטיינבולשיט, אינכם יכולים לבצע את הדו-קרב כאן, אלא עליכם לעבור לחדר הסמוך" ברגע זה נראה כאילו בולשטיין נותן מין חצי קריצה לעברו של ניאודליה.
ניאודליה לא היה צריך יותר מזה כדיי להבין מה קורה.
"אם כן, התואילו להיכנס שניכם לתוך החדר? הא ובורגנוליסאן, אל תשכח, המנצח מקבל אותנו בתור הורים..." בורגנוליסאן הסמיק קצת על לחיו הפחות-שרופה, ובכך היה כולו זהוב, מואר וקורן עכשיו... "אה ובורגנוסליסאן..." אמר בולשטיין, "אל תשכח, הישועה טמונה בתוככך", בורגנוליסאן כעת חייך והרגיש סוף סוף, בפעם הראשונה בחייו, שלאדם אחר יש סימפתיה ואמפתיה בשבילו. "אה ובורגנוליסאן", חזר ואמר בולשטיין, "תיכנס אתה ראשון, לפי החוקים, האדם בעל הכוח העצום יותר מוכרח להיכנס קודם, ואל תשכח את הפתגם המפורסם - Men First, Ladies After", ניאודליה היה חייב להודות שהרגיש קצת מוזר, משהו לא ברור התרחש כאן. ניאודליה המסכן הרגיש עצוב ונכלם מהטחת האהבה של אביו כלפי בורגנוסליאן.
"אה ובורגנוליסאן..." אמר אביו של ניאודליה, "אני אוהב אותך", בורגנוליסאן, אשר כמעט והיה צריך למחות את דמעותיו, אמר בהדרגה ובעצירות נרגשות כילדון קטן בחנות ממתקים אשר לא קיבל את הממתק האהוב עליו, "ג-גם אני או-אותך, א-אב....אב...א...אה?" אך בורגנוליסאן לא הספיק לסיים את משפטו, מכיוון שלפתע, בולשטיין פלט עוד משפט, "אה ובורגנוליסאן...תיזהר מהריצפה המחליקה של גופות המקקים אשר נמצאות בחדר, שברוב חוכמתי הולכתי אותך שולל וגרמתי לך לחשוב שאני אוהב אותך כשבעצם רק פיתיתי אותך בלהיכנס אל תוך החדר, מוסח-דעת, ולגרום לך ליפול, טיפש וחסר הבנה לגביי המציאות השוררת סביבך...", ובעוד שבולשטיין המשיך בדיבוריו הנלהבים, בורגנוליסאן החליק על גבו ונמרח כמעט בכל חלקי גופו עם גופות ומיצי מקקים ותיקנים, אשר היו שרועים על הריצפה. מסתבר, שאביו של ניאודליה ידע לקרוא מחשבות, ולכן הבין מייד שניאודליה מתכנן מזימה המשלבת את החדר בו נרצחו ונאכלו מעט לפני כן כ2000 מקקים, ולכן החליט לתעתע בבורגנוליסאן ולגרום לו להיכנס לתוך החדר.
אין צורך להוסיף ולומר (אך אני יעשה זאת בכל מקרה), שנברנוסקין, כלבו הנאמן, אוהב מיצי המקקים, של ניאודליה, רץ חיש-מהר לכיוון בורגנוליסאן, והחל ללקק אותו מכל צדדיו.
רק לאחר כ2 שנות אור סיים נברנוסקין ללקק את כל הגופות ושאריות המיצים של המקקים אשר היו מרוחים על בורגנוליסאן, אשר כעת היה חזק יותר ונבזה יותר מבעבר(לא כמו ניאודליה והוריו אשר היו חלשים יותר, עייפים יותר ותשושים יותר מכיוון שהם כרגע צפו בנברנסוקין מלקק את בורגנוליסאן במשך 2 שנות אור שלמות), ולכן צעד כשניים עד שלושה צעדים לאחור ובצעד רדיפה קדימה, בעט בבורגנוליסאן לכל הרוחות, (למעט הרוח הדרומית, היא הייתה כנראה בהפסקת צהריים), ובורגנוליסאן התעופף לו משם.
בעודו מסתובב, מתעופף לכיוון היציאה מהחדר, וחולף ליד לוח השנה, הבחין עד כמה טיפש הוא היה. הייתה מספיקה התבוננות אחת בפיו של ניאודליה כדי להבין ששנת כדוה"א לא מותירה לניאודליה ברירה אלא להתנהג כתינוק. מבט אחד לכיוון סינרו של ניאודליה היה מצביע על המוצץ אשר היה תלוי לו על הצוואר. מצמוץ אחד לכיוון אמו של ניאודליה היה מעיד על כך שהיא מחזיקה בבקבוק חלב חם אשר הכינה לניאודליה.
ובהרגשה בזויה ונכלמת, התעופף לו בורגנוליסאן, מותש ואפוס-כוחות, מסתובב, סביב, סביבו, ואוכל את עצמו (את מה שנשאר ממנו מכיוון שנברנסוקין לא השאיר הרבה) על כך שכרגע הפסיד לניאודליה-תינוק, את קרב הגילאים, אשר היה המצאה בדויה ומונפצת. אך לא לפני ש...
"אה, ובורגנוליסאן..." אמר בולשטיין, מחייך מלמטה... " תשמור על הרגליים שלך, בכל זאת, הם הדבר היחידי שמונע מיצורים אחרים לפגוע בך, כל עוד הם מקיפות אותך".
בורגנוליסאן כנראה היה מעורפל מדיי כאשר היה על הקרקע, שלא שם לב, כעת הוא היה רק כדור קטנטן, ללא רגליים וללא נעליים אשר הקיפו אותו, הוא היה חשוף ופגיע, ובדרכו אל האפלה. אך דבר אחד עצר אותו... "אה ובורגנוליסאן", חזר ואמר בולשטיין...
"אני אוהב אותך". תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |