׳‘׳׳™ ׳©׳˜׳•׳™׳•׳×, ׳¢׳–׳•׳‘ ׳׳•׳×׳ ׳׳׳©׳—׳§׳™׳.doc
]הסיפור "בלי שטויות…" מספר על אישה ועל איש, זה מתחיל בשוק ומשם ממשיך לכיוון הביתה. חמישה קטעים חצויים לשניים. יש בסיפור תיאור קשה לצפייה של בעל חיים מת, וכן מתוארת מעיכת עגבניה. בסך הכל יש אהבה בין השניים, גם אם לא תמיד קל להם, האווירה קצת מעיקה ובכל זאת מוזר שאפשר ליהנות גם מזה. כלומר, לא להתייאש.]
א
אישה בת־שלושים עומדת בשוק. עומדת בשוק. נעליה קלות. בתוכן רגליה יחפות. וגרביה כחולים עליהן גרובים.
מסתכלת לפניה, רואה ציפור שוכבת ללא רוח של חיים ושל ציפור. מתבוננת עוד. היא והציפור.
לוקחת בננה שם, שׂמה בפנים. בננה לה, לאישה בת שלושים. מתקרבת לדוכן של שום ובצלים טריים. בצל בידיה וסביבה אנשים. אנשים.
הבצל מסתתר. מחשבותיה הן שעוטפות לו עטיפות של הרהורים. שמה גם אותו בפנים.
------
יפָה היא, שׁמה הוא. יפָה. כמו אישה ששמה צוּרִית או היה. והיא אישה שעבדה וניקתה ועשתה, כתפיה באו עמה. וגם שיניה הטורפות טרף לביתה.
כאשר תמות היא לא תדע אם מתה. וכאשר תחיה, והנה היא חיה למעשה.
בשוק יש כלב שבע, אכל הכלב עוף התרנגולת בעל הכרבולת וטעם גם מן הדם אשר שרויה בו נשמתה הטובה. תרנגולת. הכלב. האהבה.
גם היא אכלה. בננה ותרנגול, ריבה של תות־יער, סדינים של בד כחול. צורית היא ויפה והכל. והיא טבעית.
ב
ועכשיו צריך למהר הביתה להכין מרק בסיר הכהה, להוסיף שום כמה שאפשר, להכניס בשר כשר או טמא או טעים או נאה.
היא מחכה לראות אם תוכל לעבור בין האנשים העייפים, הסוחבים עמם בעיות וירקות, כעסים ופֵרות, ריבים ישנים והפתעות חדשות, עתיקות.
הוא רואה אותה ובא לעזור. "מספיק ראיתְ? הנה הציפור, יבוא החתול ויאכל ויגמור. בואי לשם, לכיוון האור.". שם האור.
מתבוננת בו דקה, מתבוננת שתיים ומתבוננת לצדדים, ובינתיים. מים באים בעיניה ומקלפים מהן דמעות לעשות מהן שבילים דקיקים. דקים מאד.
------
"זה שלךְ?". מצביע על שקית שהונחה, ובה מינים שונים, צבעוניים. "צריך לשלם. לשלם אנו צריכים.". לחבק אותה רצה, לכרוך ידיו בשתיקה.
"למשל, היה שם אחד שצעק כל כך חזק שהקלמנטינות רעדו. והיה מישהו שרקד לבדו, חשב בקול רם, והיה חברותי.". צורית מחייכת ומוותרת על הבכי. ויתור משמעותי.
"את רוצה להביט שוב בציפור? נמלים תבאנה בקרוב, והחתול הרעב והחלש, נצא אל האור.". מושיט ידו מתוכו ונותן לה וצועד אותה בדרכו.
"ראי, פרח זה שבא פתאום, סגול הוא או נוטה יותר לכחול? האוכל לנשקךְ?".
ג
והוא מנמק את בחירתו: "אני בוחר בך משום שבוחר אני לאהוב.". כמה שזה טוב.
משתררת דממה, וחתול חי רודף ציפור חיה ויתוש נמחץ וזבוב נחבט שוב ושוב אל חלון עצוב. "נדבר על זה שנית ברגע פחות חשוב.".
"אתה יודע, אני רוצה למעוך כמה עגבניות יחד עם גזר, כרוב, לתת לזה להתבשל זמן קצוב. אתה רוצה גם?".
הוא רוצה שתשתוק כמה שתוכל בטרם תנשום, והוא לבדו יעשה את החשבון, אם לפצל את דבריו או להגישם גוש אחד מן הגרון.
------
הוא דומה לנחש מזיע. רץ על גחונו ונמנע מלהגיע. גם אז מתקרבת השמש הזאת אל סופה. "האוכל עוד להשפיע?".
ובכן, ללא ספק ייתכן כי יגיעו שניהם למסקנה. ואם לא מסקנה ממש, הסכם, משהו שמקובל על ידיהם לעשותו. "שמי הוא דן.".
דן מניח שאת זה היא יודעת ואת זה היא אומרת: "ערב טוב גם לך, מר־דן בעל־זקן. שיהיה לךָ בהצלחה, ולי, בהצלחתךָ, את צלחתךָ אגיש בזמן.".
הוא אומר לה בשקט מסתורי, אומר את דבריו כאילו יש בהם איזו תועלת, איזו סיבה להבנה: "תודה".
ד
כך או אחרת נמנע דן מלהשפיע במשהו על סביבתו, ואומר שהוא מחפש דרך שבה יוכל להמעיט ככל הניתן את סבלו, להמעיט אם לא לחסלו.
מתקרבת לאט ידה לאפהּ וידו של דן, יד אוחזת בשקית ומטלטלת ומניפה, "כבר אחרי ארבע", כלומר, משהו בכל זאת השתנה.
"ננסה להבין. את יכולה לעזור. הנה משטרה, אולי נעצור?". שוטרת בעלת תנופה מסחררת את מבטיו. כתפיו שבורות־עצב רב.
ויהי ככל האדם וימנע מעצמו דבר־עבירה ובושה ויחלץ עצמו מן הצרה ויבֵט שוב לאותו הכיוון שהיה מביט בזמן שעברה השוטרת היפה והמהירה.
------
דבריו נמהלים במחשבותיה כעשבים ירוקים המשוטטים בין צמחים שבגינה ומחביאים אותם מפני האנשים בעלי העין והנשמה.
"התוכלי לנחש מה אמרתי לעצמי לא מכבר? אמרתי שאני יכול להתחיל לעשות כל דבר ודבר. יש לי די והותר זמן מתוך כל הזמן שנותר.".
בבואו ליישב את המחלוקת בנפשו הנפשית נופש לרגע נפישה או שתיים ונפשטות ידיו לצדדיים. "יש אני אם אַין?". תשובתו נחבאת בין מחר ומחרתיים.
"שבי ואגלה לך סוד שאופיו חסר, והוא כמעיין המתגבר על מכשול ועולה ונובע ומתחבר לשאר המים ולכל המים. שבי ואדבר.". ישבה שם וכיבתה עצמה מפניו, "צא!".
ה
הנה גודל של עיתון נמכר במין חנות שמטרתה כזאת, ובאים אנשים ועושים ככל שליבם חפץ, ומדברים עם מי שמוכֵר, מבקשים לדעת ככל הניתן בטרם יתנו מכספיהם לאחר.
נמשכת משם להקת כלבים, ובה כלבים שהצטרפו ונעשו קבוצה בעלת כיוון ורוח לחימה ועזרה הדדית וחלוקת תפקידים ואווירה.
"אני אסביר היטב. לא אחסוך מן הכאב. אני רוצֶה להגיע למקום שבו אין עוד רע וטוב, נכון ומוטעה, מותר ואסור, צוחק ובוכה. הכל או לא־כלום, מורד ורוצה.".
"כן. תרנגולות וכבשים, דם ועצמות, שומן וכאבים, שוחט וסכין.". גופו מצטמרר ומחשבותיו נמסות ולבו תוסס. "התרנגולות. התרנגולות...".
------
מכונית עמוסת פרחים ושִמחה עוקפת בזריזות טרקטור עמוס דרכים ועוצמה, המנוע מרעיש, המנוע נשמע. המכונית זקוקה למקום בו תוכל להפגין את יכולתה.
"אם כך, אתה מעדיף שתינתן לך הזדמנות נוספת להביע את מה שניתן, להודיע שאתה כאן.". פניו כדובדבן חמוץ ועקשן.
אוהב אותה, אך נדמה שאינו יכול. והיא, כשתרצה, תפְתח בפניו, כשתרצה, תסגור. "מוטב שאחפש מקום בו אוכל לכתוב, אולי זה פה, אולי זה קרוב.".
"באמת אתה יכול, תרגיש. דווקא אתה, שפעם זחלת על גחונך והיית משוך אחר הדברים, והיית רץ למרחקים.". הוא מסכים.
[זהו זה, הוא מסכים.]
