מפענח השמות - סיפורו המופלא של ניאודליה (פרק ג')

בחזרה לפרק ב'

אחים בדם וטריליליליבם

לא מרבהגול ולא רגליים

טריליליליבם, אשר היה מעט זועף מכיוון שנאלץ להמתין כשנתיים שלמות מחוץ לפתח דלתו של ניאודליה, התגלה סוף סוף בפני אחיו, והשניים עמדו, פעורי פה, מלאים ברגשות אשר עומדים להתפרץ כמו הר געש ועם עיניים בוכיות, השתהו לכמה שניות ואז האיצו זה לקראת זה והתחבקו, בוכים זה בזרועותיו של השני. המחזה היה נראה כמו פקעת רגליים אחת גדולה, מכיוון שניאודליה היה כעת עם ארבע רגליים, ולאחיו, טריליליליבם, היו כ-עשר רגליים. השניים מעט הסתבכו זה בזה עם רגליהם אך במהרה הבין טריליליליבם שהדרך הנכונה לצאת מהתסבוכת שלהם היא פשוט להעביר לניאודליה זוג רגליים נוספות, ובכך התווספו לניאודליה עוד שתי רגליים היוצאות מאיזור הגפיים שלו, אשר הוכפלו גם כן מכיוון שמסת גופו לא יכלה לשאת את משקלם של זוג רגליים נוספות ולכן טריליליליבם, ברוב חוכמתו, לקח את הסכין איתה נחתך המתח וחתך מעצמו את גפייו המיותרות והעבירם לניאודליה.
ניאודליה וטריליליליבם, נהנו כל כך בזמן שבילו ביחד, הם החלו לצייר ביחד, לאכול יחדיו ממתקים ומקקים מתים, לראות טלוויזיה כאשר הם ישובים הפוך כשרגליהם העליונות כלפיי מטה ושניהם ישובים על גביהם, להרוג נשים לא מוכרות (כעת, הריגה ורציחה של נשים לא ידועות ומוכרות היתה אפשרית, מכיוון שעל טריליליליבם לא חלה קללת-ההריגות, והוא כן יכל להרוג כל אישה אשר היה חפץ במותה), כאשר ניאודליה מביט בקנאה ומשתוקק לקבל את היכולת להרוג נשים לא מוכרות בחזרה, וכמובן, לשחק עם חיות המחמד המופלאות והמטרידות להחריד שהיו בבעלותיהם, ניאודליה וטריליליבם, פשוט נהנו כל כך, עד אשר לא הרגישו את הזמן חולף על פניהם, ובאמת הם לא הרגישו את הזמן אשר חלף על פניהם, ועשה את דרכו לכיוון איזור החדרים של ביתו של ניאודליה (אופס, שכחתי, אתם בטח חושבים שהזמן בסיפור הזה הוא בעצם הזמן, המוכר והידוע אשר מכיל מספרים ומציין את שלבי היום, אך לצערי אתם טועים, ועל כן, אספר עליו בקצרה, בפרק המשנה הנ"ל).

פרק משנה: "הזמן"

ובכן, הזמן, כידוע (או כאמור, ידוע לכם כעת), אינו הזמן אשר רוב בני האדם משתמשים בו כדי לקבוע פגישות ולהוסיף את מספריו בשעון. הזמן, הוא יצור מוזר מאוד, אשר נראה כמו מחוג, כשמתוך בסיסו התחתון יוצאים כתריסר רגליים קטנות, אשר יכולות, בעת הצורך להגיע למהירויות גבוהות במיוחד. הזמן, בדרך כלל עוטה תחפושות מכיוון שהוא אינו חפץ בלהתהדר בצורתו המחפירה. הוא לעיתים מתחפש לנשים לא מוכרות, זבובים, ולפעמים גם לכלום (עליו נפרט בהמשך). הזמן, נועד בעיקר להזכיר לכל בני כדוה"א שהוא אינו בא כמובן מאליו, ושלפעמים הוא מהיר מדיי ואינו נותן צ'אנס לבני כדוה"א לנצלו כראוי, ועל כך, הזמן, הוא אחד מצורות החיים המופלאות ביותר הקיימות בכדוה"א.
ובחזרה לסיפורנו.

המשך: לא מרבהגול ולא רגליים

 וכך בילו יחדיו שניהם את השנים, מחוסרי דאגות. עד שיום אחד, ניאודליה נזכר במשהו שהתחבט בו רגעים ספורים לפני שאחיו הגיע לביתו, ניאודליה ניסה למנות את כל הדברים אשר היו משמחים אותו באותה העת. בהתחלה, הוא ניסה (שוב, ללא הצלחה, מכיוון שהיה מקולל), להרוג אישה לא מוכרת. "אממ סליחה, אישה?" אמר ניאודליה. "התואילי בטובך להגיד לי היכן אנחנו נמצאים?". האישה במהרה ענתה לו, "כמובן, בישראל, טיפשון." ניאודליה, אשר בידו אחז בחבל התלייה וידו השנייה פתחה את החלון, רכן לעברה והבין שכעת הוא נמצא בתאילנד. ניאודליה ניסה בכל כוחו להלביש את החבל על האישה, אך ללא הצלחה. האישה נראתה מוגנת  וחסינה בפני ניסיונות רציחה של ניאודליה, ולכן, החליט ניאודליה לוותר ולהשאיר את האישה בחיים. האישה נשמה לרווחה, וניסתה לחזור לעבודתה, אך כנראה שזו הייתה נשימתה האחרונה מכיוון ש394 יריות נשמעו באוזניו של ניאודליה, האישה נרצחה, היא שיקרה, "טריליליליבם אינו אוהב שקרנים" אמר טריליליליבם. שניהם התחבקו והחלו בצעדי ריקוד עליזים, אך ניאודליה הבין שהוא אינו באמת עליז כפי שהוא נראה, "ניאודליה, אני חושב שאתה לא כל-כך עליז כפי שאתה נראה" אמר טריליליליבם. "אתה צודק", אמר ניאודליה. משהו נוסף הפריע לו לרקוד עם אחיו, הדבר השני אשר היה משמח את ניאודליה בעת צרה, "עכשיו אני זוכר!" צעק ניאודליה, ובצעדים זריזים ונרגשים, מיהר ניאודליה לכיוון חדרו של המרבה-גול שלו. אך ללא ספק, שמחתו של ניאודליה דעכה כמעט באותה שנייה שראה את המסדרון המוביל לחדרו. שלוליות של דם היו מפוזרות במסדרון המוביל לחדרו של המרבהגול, שלוליות אשר היו טבועות בתוכן צורה עגולה ומשונה, ניאודליה מיהר לכיוון החדר, משנה במהירות ובזהירות את ידייו לרגליו ובכך מגדיל את סיכוייו להתמודד עם מה שנמצא בחדר ובכך הגיע ניאודליה, דרוך ומוכן ופעולה, אל דלתו של המרבהגול שלו.
ניאודליה, רעוד וחשוש, פתח בזהירות ובאיטיות את הדלת, הדבר הראשון לו צפה לראות בעת כניסתו לחדר, היה את המרבהגול שלו. הדבר השני השני אותו ציפה לראות בעת כניסתו לחדר, היה שולחן פינבול. הדבר שכלל לא היה חפץ בלראות, היה שולחן פינבול, מכיוון שזה לא היה הזמן ולא המקום לשחק עכשיו, והדבר האחרון לו ציפה לראות, היה כלום. ואכן, כך ראה ניאודליה, את הכלום בהתגלמותו. הכלום, היה עמוד נחושת בעל שלושים ושתיים רגליים, עם עיניים מרחפות מעל מסך שעמד בראש העמוד, שהראה על צגו, "המרבהגול -כרבהגול, אשר בבעלותו של ניאודליה, נחטף ע"י לא אחר מ..." אך הכלום לא הספיק לסיים את משפטו כשבין רגע נעלם כלא היה שם. הכלומים היו בדרך כלל מגיעים למקומות מסוימים ומבשרים לבעלי הדירה אודות חטיפת בני משפחתם, הכלומים היו ידועים בשפתם הגבוהה והיכולת להעניק כבוד לאדם העומד מולם, וכך עשה הכלום. ניאודליה, ניצב שפוף, עם עיניים אדומות, מביט ברחבי החדר, מחפש אחר זכר למרבהגול האהוב שלו, אך ללא הצלחה. ניאודליה איבד את עצמו. כעבור כמה שניות מצא את עצמו, מתייפח מבכי על הריצפה, מחבק את הג'וק - צעצוע שהיה אהוב על המרבהגול שלו. (ניאודליה תהה לעצמו: "רגע, מה קרה בזמן הזה שאיבדתי את העצמי?, אוי נו מה זה משנה. המרבהגול שלי!, מרבהגול!"), אך לפתע ניאודליה הבחין ברגל קטנה אשר ישר זיהה כאחת מרגליי המרבהגול שלו, הרגל הייתה שרופה ובעורה. ניאודליה ישר הבין מה התרחש כאן. "בורגנוליסאןןןןןןן!!!" זעק ניאודליה בעודו מסתכל לתיקרה.
"ניאודליה, ניאודליה, מה קרה לך אחי?" שאל אותו אחיו אשר חש לעבר המקום במהירות, "מי היה פה?". ניאודליה, במילים מגמגמות ניסה להשיב "זה, זה... ה-י-ה, זה היה, כלום."  טריליליליבם, בדומה לניאודליה, שנא מנשוא שקרנים ולכן, בהנפת חבטה אחת, קטע לניאודליה את  זוג הרגליים אשר הוסיף לו קודם לכן, ותלש את הגפיים (המוכפלות) ממקומם. ובכך, נשאר ניאודליה, עצוב וגלמוד עקב חטיפתו של חיית המחמד האהובה עליו, הכרבהגול, ומחוסר רגליים וגפיים, (נוספות).
או, אם רק טרילילילבם היה יודע מי היה הכלום האמיתי אליו התכוון ניאודליה.

מכונת ה-ספק , הכרת הנשים הלא מוכרות

השנה הייתה 59.9, וניאודליה חזר לעצבות אותה הכיר כל כך טוב, המון זמן ניאודליה ניסה להבין מהיכן מגיעות כל הנשים הלא ידועות והמוכרות הללו לאיזור משכנו של ניאודליה, והיום, הוא סוף סוף, הצליח לגלות את התשובה. לאחר שהחל להלך על התקרה עם רגלייו העליונות (כאמור, רק כשניאודליה היה מעל גיל 30, היה רשאי להשתמש ביכולת הליכה על הקירות), ועסק בחיפוש אחר מקקים מעופפים, מצא בתקרה דלת סתרים. הדלת הייתה מוקפת בחוטי תיל, זרדים וענפים דקיקים אשר מסמנים מעין איקס החוצה את הדלת, אך זה לא מה שיעצור את ניאודליה מלגלות מה מסתתר בתוכה, ניאודליה עבר המון תהפוכות נפש בחייו, ובטח לבטח שדלת כזו לא תפחיד אותו. ניאודליה אחז עם רגלו את ידית הדלת, פתח אותה כלפי מעלה (כאמור הוא הפוך, זוכרים?) וטיפס אל תוך החדר. כעבור כמה שניות גילה ניאודליה שאי-פחדנותו עלתה לו ביוקר רב, מכיוון שמתוך החדר, בעת כניסתו, רץ לו כלום לעבר פתח הדלת, וחבט בניאודליה בראשו. ניאודליה תהה לכמה רגעים לעצמו, מדוע הכלום היה שם... "מי נהרג כבר פה?", אך זה לא הטריד רבות את ניאודליה שלנו, מכיוון שלהפתעתו הוא ראה מכונה. מכונה אשר כתוב עליה באותיות גדולות, "ייצור המוני של נשים לא מוכרות וידועות, מצוינות לניקיון בתים והריגות בשוגג", "אה אה!" צרח ניאודליה, "אז מכאן כולכן מגיעות..." אמר בסיפוק רב בעוד שאישה לא מוכרת נוספת נפלטה מהמכונה וצנחה מין התקרה אל עבר חדרו של ניאודליה. "היי, חמודי"... אמרה קול מוזר. "כאן, הסתכל לכאן בובהל'ה" אמרה המכונה. (אשר ככל הנראה נדלקה מיידית על ניאודליה). ניאודליה ההמום והסמוק אשר התבייש מעט, לא הבין מה קורה כאן. לשמחתו של ניאודליה, המכונה יכלה לדבר. ולכן, לאחר שניאודליה הסביר לה שהוא לא יכול להרוג יותר נשים נוספות, המכונה הסבירה לו שבכל פעם אשר אומרים ליד אישה לא מוכרת את המילה "ספק", הן מתות מייד. ניאודליה לא יכל להסתיר את שמחתו, וכבר עם ירידתו הראשונה אל ביתו, ובמפגשו הראשון עם האישה הלא מוכרת הראשונה אשר ראה, החל להשתמש במילת הקסם. "היי, אישה, את יכולה בבקשה לומר לי היכן אנחנו נמצאים, אני פשוט בספק לגבי מיקומי", לא היה צורך ביותר מזה, האישה נפלה מייד ללא רוח חיים. "היי, אישה, אין לי ספק שאת האישה הכי מהממ...", "היי, אישה, מה דעתך להכין לי עוגת שוקולד עם קצפת ספק?" , "היי, אישה, ספק!", היי, אישה לא מוכרת, אין צורך בעוד ניקיון, אני מתספק
בזה"... עד מהרה, נשכבו על הריצפה עשרות נשים אשר שכבו ללא רוח חיים, מדיי פעם היה ניתן לשמוע את המכונה צוחקת, כנראה בגלל שידעה את גורלה של כל אישה ואישה אשר יוצאת ממנה, אך טריליליליבם לא צחק, הוא פנה אל ניאודליה. "דיי תפסיק עם זה. יש לי משימה בשבילך", ניאודליה מעולם לא ראה את טריליליליבם כל כך רציני. "אני ואתה, חייבים להתחיל עכשיו, יש ג'וק קירות ארסי סורר מסתובב לו פה, ולכן אנחנו חייבים להתחיל בטיפוס קירות. לחפש אותו, ואז למצוץ את הארס ממנו, ולאחר מכן, לאכול אותו." ניאודליה הניד את ראשו לחיוב, שינה את ידייו לרגליים נוספות, חבש קסדה והיה מוכן לצאת לדרך.

נקמת השמש העולה

כדוה"א, 59.98, ימים ספורים לפני הגעתה של השנה החדשה. ניאודליה וטריליליליבם, מעולם לא היו כל כך תשושים. לאחר כ80 יום, אשר בילו את זמנם הפוכים על התיקרה, מאסו שניהם בחיפוש אחר הג'וק האימתני והחליטו לשקול את המשך מסעם. לניאודליה, מרבית הדם, התנקז כבר אל תוך קודקוד ראשו העליון, והיה לבן וחיוור כולו, בל נשכח שבזמן המסע שלהם על התיקרה, הם היו מצוידים בשקי שינה ובמזון אך עזרים אלו לא היו שימושיים במיוחד, מאחר שהאוהל ושקי השינה אשר הביאו שימש בעיקר לשק ההקאות שלהם (מכיוון שישנו על התיקרה, והאוהל היה תלוי הפוך, בעת השינה היו מקיאים לתוכו ומדיי פעם נופלים לתוכו וטובלים במיי הקיא שלהם). יום אחד, הם היו קרובים למצוא את הג'וק יותר מתמיד. "היי, ניאודליה, אני חושב שאני רואה משהו..." אמר טריליליליבם, "זה נראה כמו ג'וק אבל הוא נראה קצת זוהר וקורן מדיי". "כמדומני שזה סתם אבן תיקרה" אמר ניאודליה ברוב טיפשותו, (כנראה ששהייה רבה על גבי התיקרה גרמה לו לאבד את שכלו הישר), אך לפני שכמעט אמר דבר מטומטם וטיפשי נוסף, שמע ניאודליה את השעון מתחיל לתקתק בחוזקה. זה היה הספירה לאחור לשנה החדשה של כדוה"א, 60.
טריליליליבם, אשר היה מעט חכם יותר מניאודליה החל להיבהל. ניאודליה לא הבין מדוע. אך אני חושב שכולנו מבינים כעת, (או עוד כ-16 שניות כשתסיימו לקרוא את הפסקה הבאה). כאמור, ניאודליה היה תלוי כעת על רגליים מהתקרה, מאזין למחוג השעון אשר הראה כ10 שניות להחלפת השנה. 10, 9, 8... 3, 2, 1. "בום, טראאאח, אחחח, אוי" צעק ניאודליה בעודו פגש את הריצפה מקרוב. השנה התחלפה וכעת ניאודליה בן, לא פחות מ8. מה שאומר, שהוא אינו יכול לטפס על קירות. ניאודליה המסכן נכנס לתרדמת מהנפילה ונרדם מייד על הריצפה, צופה כזומבי עם חצי עין פקוחה לכיוון השמש השוקעת.
לדעתו של ניאודליה, מעולם לא ראה את השמש זורחת כל כך מהר מבעבר. אך זה לא הייתה השמש אשר זרחה. "מה קורה כאן?" שאל ניאודליה את עצמו בעודו מסתכל ימינה ורואה שמש שוקעת. "אני לא מבין, הכיצד זה יכול להיות?" תוהה שוב, ומסתכל שמאלה ורואה שמש זורחת. "האם זה הוא?... לא. זה לא יכול להיות." אך זה היה הוא. בורגנוליסאן בכבודו ובעצמו, וכעת בתור כדור צהוב עצום אשר קורן ומפיק אור כה חזק אשר בקושי אפשר להתסכל עליו. במבט ראשוני, אפשר לראות רק כדור, זהוב, מנצנץ ודומה ככלותו לשמש. במבט שני, ניתן להבחין בפרצופו המרושע של בורגנוליסאן אשר ניצב באמצע הכדור, עם עיניים מרושעות אשר נראות כאילו מישהו כישף אותן. במבט שלישי, ניתן לראות רגליים זעירות, מקיפות את גופו העצום, ובמבט רביעי, הראייה מתערפלת מכיוון שזה קשה מאוד לצפות בדבר הזה למשך הרבה זמן.
בורגנוליסאן הגיח לעברו של ניאודליה והחל לצעוק "אה אה!, החשבת שתנצח אותי לעולמים?!?, אז טעית. ובגדול. כעת אני חזק ועצום מתמיד, והגעתי לכאן כדי לסיים את הקרב שלי איתך." "איזה קרב, על מה אתה מדבר" שאל בתמימות מכוונת, ניאודליה, אשר ניסה רק לקנות זמן ולחכות שאחיו ייכנס לתמונה. "אל תנסה לקנות זמן!, אתה רק מאחר את הגורל. אתה תמות היום, תרצה או לא תרצה." אך מסתבר שניאודליה באמת הספיק לקנות זמן. ה-זמן נכנס אל תוך החדר, ונהפך מייד להיות אחיו, טוב הלב של ניאודליה, טריליליליבם (כזכור, ה-זמן יכול לעטות כל צורה אשר רוצים להתחפש לו). בורגנוליסאן אשר חשש באופן תמידי מחוזקו של טריליליליבם, נהפך מייד להיות אישה לא מוכרת, אך לא לפני ששלח מטר זוגות נעליים בוערות ומספר רב של קרניי שמש לעברו של ניאודליה, אשר פגעו בגופו הקטן והזעום אשר נפל בחבטה על הריצפה. "אז מה ניאודליה... לא נאבד לך משהו בזמן האחרון?" שאלה האישה הלא מוכרת, אשר הייתה בעצם בורגנוליסאן, אשר החזיק בידו משהו שנראה כמו כלבלב עם המון רגליים. ניאודליה קפץ על רגלייו, ומייד טען את רובה הציד שלו. זה היה כבר נושא אישי. ניאודליה שילח כ-4 יריות, אך אף אחת מהן לא הצליחה לפגוע. (כאמור, בורגנוליסאן הטיל קללה על ניאודליה אשר מבטלת את היכולת שלו להרוג נשים לא מוכרות, ולכן בחר ללבוש את הצורה של האישה), (אני, המספר, חייב להודות. זה הוא רעיון דיי מחוכם מצידו). ניאודליה, ניסה בכל דרך לחסל את האישה, אך לא הצליח, בד בבד, אחיו, טריליליליבם היה תחת השפעה של אהבה ואמפתיה כלפי האישה וכלל לא היה חפץ בלעזור לניאודליה לחסל אותה. בורגנוליסאן לפתע פתח אמר, בעוד שניאודליה שומע קולות מעליית הגג של המכונה המייצרת נשים, משתגעת ומתחרפנת, מנסה לומר לניאודליה משהו, "אני הוא זה שגנבתי את המרבהגול שלך, זוכר? שאתה ואחיך נתתם לזמן לחלוף אותך? אני התחפשתי לזמן ושיטיתי בך. התגנבתי אל תוך חדרו של חיית המחמד שלך וגנבתי אותה, ולך, עכשיו, אין מה לעשות." הדפיקות מעליית הגג רק גברוו והתרעמו. "בב-ק, בב-קשה, אל, אל תפגע בכרבהגול שלי." גימגם ניאודליה, בעוד שבורגנוליסאן צוחק וצוחק. אך משהו הפסיק אותו באמצע, מהתקרה, מעליהם, נפלה אישה מוזרה ולא מוכרת, אשר החלה לנקות את הבית וללכת לכיוון חדרו של המרבהגול. "זהו זה. איך יכולתי להיות כל כך טיפש?!" אמר ניאודליה לעצמו. בורגנוליסאן התקרב אל ניאודליה, אשר היה שפוף ושרוע על הריצפה, חסר אונים לגמרי, "מילים אחרונות, ניאו?" צחק בורגנוליסאן... "ידעתי שתמיד אהיה זה אני אשר יצחק אחרון, ובכן, יש לך?", ניאודליה הסתכל בעינייו של בורגנוליסאן אשר נראה לפתע פחות מאיים, ואמר "האמת שכן", צחוקו של בורגנוליסאן דעך, והפך להיות מבט מאוים ומפוחד. בורגנוליסאן ניסה לשנות שוב את צורתו, אך זה היה מאוחר מדיי בשבילו. ניאודליה מילמל לעצמו "ספק", ובעודו צופה בהתפוגגותו של בורגנוליסאן והתפוררותו, שאל את אחיו, טרילילילים, "תגיד, זה רק אני או שזה יום נפלא לטייל עם המרבהגול שלנו?", אחיו חייך אליו בחמלה וקרץ לו, "ללא ספק".