הנעתי את המכונית שלי, משהו הרגיש לי לא טוב בהתנהלות שלה, ניסיתי להסיע
אותה והיא לא זזה, אחרי שניסיתי עוד פעם היא זזה מטר, ואז צעק לעברי סטודנט במכללה שבה אני לומדת.
"היי, גברת יש בצמיג האחורי פנצ'ר רציני, תחליפי גלגל".ואני דא... מאיפה אני יודעת להחליף גלגל? התקשרתי מיד למני בן זוגי.
"זה לא מצלצל לי טוב, מה שאת אומרת". לא מצלצל לו טוב, ומה אני עושה, למי אני פונה, הסטודנטים כאן צעירים בגילם, חנונים שחוץ מלצעוק "היי גברת". לא יודעים כלום, ממשיכים ללכת את חייהם ולא רואים אותי מחצי מטר, רק את הפנצ'ר הם רואים. תעצור רגע יא בן אלף, תפתח בג'ז תוציא כלים, תרים את המכונית ותעזור אולי... במקום ליזום, אני בוהה בהליכתם המהירה מחוץ למכללה משוועת שמישהו יחשוב שהוא גבר ויבוא לעזרי.
"מה לא מצלצל לך טוב, המכונית לא זזה ואצלך לא מצלצל טוב"?! אני צווחת לו בטלפון את חיי.
"לא הפנצ'ר מצלצל לי , ההיסטריה". אומר מני בשקט במטרה להרגיע אותי ולנסות לעזור לי בהוראות שלט רחוק.
"תקשיבי טוב". הוא אומר לי בעצם לא אומר, פוקד אַשְׁכָּרָה .
"לכי ברגל, עניין של ק"מ עד לתחנת הדלק הקרובה ותבקשי לקחת קומפרסור או סוג מסוים של דבק שמדביק צמיג". טוב, המכונית במקום ישר מחכה לאיזה נס...
"תחזרי על מה שאמרתי, נדמה לי שאת מעופפת". לא אני בכלל לא!
"לבקש קומפרסור או דבק שמדביק צמיגים". אני חוזרת על דבריו כמו תוכי.
"נכון". אני צועדת ברגל מתייבשת מהחום החונק, חושבת על אימא שלי שמחזיקה לי את הילדה ואצטרך לדפוק לה את היום, לא יודעת אם אגיע בזמן מהמטלה הַשְּׁבוּזָה הזו שמרוצצת לי את היום ומתישה אותי לגמרי; ואיזה סרט רואה מני שהחליט שאני צריכה להביא קומפרסור, זו מכונה לדחיסת גזים, שצריכה לנצל אנרגיה משתחררת מי ייתן לי להוציא מדחס...? ומאיפה לשחרר אנרגיה; מני תתעורר, איזה סרט ראית... לא אבקש קומפרסור, יגחכו לי בהנאה מול פרצופי ויחשבו שהחום שיבש את מוחי.
"לא, אין לנו קומפרסור ולא דבק לצמיגים" עונה לי המתדלקת בתחנת הדלק.
"צריך להיות בדרך כלל"? אני ממשיכה את שאלות התם.
"כן, צריך להיות, אצלנו אין"! אני מנופפת את יָדַי לצדדים ומפריחה אותן בצידי גופי בצליל מיואש.
"יש לך טלפון של גרר". אני מנסה להציל משהו מהַנַּחְס הלא מוצלח הזה.
"בשביל מה גרר? לידינו כאן חשמלאי רכב, בודאי יוכל לעזור לך". אויר דחוס השתחרר מאפי...
חשמלאי הרכב פוזל מולי מנומנם משהו מהחום הלוחץ, הקרחת נוטפת זיעה, זקנו זיפים שהתגלחת לא נגעה בהם כמה ימים, איש גדל גוף, חולצתו בקושי מכסה את חלק גופו העליון, כרסו משתפכת מעל מכנסיו, ושערותיו על בטנו כגינה לי גינה לי, ה-ח' וה-ע' מודגשות.
"למה באת". שואל המרוקאי המגודל, בסקרנות מהולה בטיפשות, בשביל מה באים לחשמלאי רכב אם לא לתיקון, אני תוהה על שאלתו.
"המכונית התפנצ'רה לי ואני צריכה עזרה".
"אני לא פנצ'ר מאכר". עונה לי הזיפזיף הזה.
"אני יודעת שאתה לא, אולי בכל זאת אפשר לקבל עזרה". בקולי נשמעת עגה מתחננת, מוכנה לשלם כל תשלום עבור התיקון.
"מאיפה את". מתעניין הגורילה המגודל ". שייתן עזרה מה הוא שואל שאלות.
"מאשקלון". אני עונה חסרת סבלנות.
"אז מה את עושה כאן"? נו מה השאלות האלו אני מנסה להתרחק והוא מתקרב.
"אני לומדת במכללה, המכונית בחנייה ואני חייבת לרוץ, מחכים לי". מנסה להסביר לו.
"מה עם בעלך"? הוא חוקר לעומק.
"הוא עובד רחוק, בבקשה אני צריכה עזרה". אני מתחננת עוד פעם.
"אני מזמין אותך לארוחה ואחר כך ניסע ואתקן לך את הפנצ'ר". גם ג'יפה וגם מסריח שלא התקלח עשרים שנה וגם מנסה להתחיל איתי, חוצפן!
"הבת שלי צריכה לחזור מהגן ואין לי זמן, פעם אחרת". לא נותנת לו להמשיך ושואלת כמה יעלה לי.
"150 ₪ , זה הסכום". עונה לי בהעדר נימה אישית .
"יאללה , סע". אני עונה בחיוך.
