"מגדה, קר לי!" הקול הצווחני - תובעני שקרע את דממת חדר ההמתנה בקע מגרונה של קשישה זעירה בכיסא גלגלים. הצעירה הישובה מאחוריה התנערה כמתוך חלום, הרימה ראשה וראתה את העיניים שהופנו לכוונן. פניה הנאות עטו גוון ארגמני. היא קרבה את פלג כגופה העליון לכיסא הגלגלים ולחשה בעברית מהוססת בעלת מבטא זר: "עוד קצת הולכים לדוקטור, עוד קצת".
קולה של הקשישה עלה אוקטבה: "קומי וכבי את המזגן! אני קופאת כאן מקור!"
המבטים המשועשעים שנשלחו לעברן רק הגדילו את מבוכתה של מגדה. אכן הצגה טובה להפיג את שעמום ההמתנה. היא התפתלה באי נוחות בכיסאה ועיניה פגשו באלה של המזכירה הרפואית שזקפה ראשה מתוך הניירת שלפניה כאשר העניין החל. זו משכה קלות בכתפיה, הורידה את ראשה ושבה לעיסוקה הקודם.
"טיפשה, את לא מבינה עברית?" קולה של הקשישה שידר כבר ראשיתה של היסטריה. "את רוצה שאמות מדלקת ריאות? יגרשו אותך חת-שתים חזרה לחור שממנו באת!"
הבעירה בפניה של הצעירה החלה כובשת גם את חלקת צווארה. טיפשה! טיפשה! טיפשה! מילה זו,שהזקנה הטיחה בה, מהדהדת בראשה מאז קראה את מכתבה של אחותה. האשד הגואש שחנק את גרונה, זה שנולד אמש עם קריאת המכתב, פרץ בכל עוזו בבדידות מיטתה ועם בוקר הצליחה במאמץ עילאי לשים לו סכר, שב כעת לשצוף ללא מעצור במורד לחייה. יפחה רמה נמלטה מפיה, הסכר נפרץ, והיא פרצה בבכי קולני.
המבטים נדהמים של כל הנוכחים בחדר הופנו לעברה. הקשישה בכיסא הגלגלים פערה תחילה עיניים משתאות, ואז הפה הזקן החל לרעוד, דמעות הציפו את עיניה והיא הצטרפה לבכייה של הצעירה.
מגדה חשה שנגדשה הסאה. קמה, תפסה בידיות כיסא הגלגלים, תמרנה אותו במהירות אל הדלת ונמלטה מחדר ההמתנה. הדהירה את הקשישה אל הרחוב, המשיכה לרוץ כברת דרך ואז האטה עד שעצרה. בכייה שכך והיא מחתה את עיניה בידה. חילצה את כובע הקש של הזקנה שתלה על ידית כיסא הגלגלים וכיסתה בו את ראשה של זו. ראתה את העיניים הדומעות ואת הפנים המכורכמות ורחמיה נכמרו עליה. נזכרה בדברי הבת, חדוה, שחזרה ואמרה לה אחרי פרשיות דומות בעבר: "אל תשכחי שאמא סובלת מדמנציה, אל תיקחי ללב כל מילה שהיא אומרת". הניחה ידה על כתפה של הישישה: "די פרידה, די, לא לבכות, הכל בסדר."
שתי ידיים זקנות וקמוטות הושטו לעברה; מגדה היססה לרגע ואז חיבקה את הגוף המצומק והרועד שלפניה. התאמצה לחייך לעברה, והקשישה, בדומה לילדה נזופה שאמה שבה להאיר לה פנים, חייכה אליה בעיניים דומעות.
"מחר הולכים עוד פעם לדוקטור ולוקחים ז'קט שלא יהיה קר", אמרה בקול מפויס והזקנה הנהנה בהתלהבות. החלה לצעוד לכוון הבית דוחפת לפניה את כיסא הגלגלים כששמעה את הקול המבויש: "מגדה מותק, אולי נשב קצת בגינה הציבורית?" להט אמצע יולי היה עדיין בעיצומו למרות השעה המאוחרת של אחר הצהריים, והיא נכספה לקרירות המבורכת של המזגן בבית הקשישה. נאנחה, הסיטה את כיסא הגלגלים שמאלה ונכנסה לגינה. הסיעה אותו מתחת לעץ הגדול, מקום שהייתן הקבוע כאשר נמצא לה מקום ישיבה על הספסל שמתחתיו. הקשישה בקשה לשתות ומגדה הגישה לה את הבקבוק שבתיקה. התיישבה על הספסל ומחתה את אגלי הזיעה שכבר נקוו על מצחה.
הביטה בלאות מסביב. הנדנדות התלויות במתקן הסמוך פעלו במרץ, מונעות על-ידי רגליים צעירות נעולות סנדלים שהונפו והורדו חליפות. ארגז החול שלפניהן שקק חיים וצבע, ידיים קטנות עמלות חפרו, גרפו וסיננו את החול המלוכלך המעורב בנשורת עצים וגללי חתולים.
מגדה סקרה את הפנים של הנשים שמלאו את הספסלים הסמוכים, אמהות צעירות וגם כמה סבתות; השתוקקה לשוחח עם מישהו, להסיח דעתה, רק לא לחשוב על המכתב, אך מחסום השפה והביישנות מנעו ממנה לפתוח בשיחה עם הנשים הקולניות הללו, הבטוחות כל כך בעצמן.
ילד חלף במהירות על אופניו על פני ספסלה ומגדה ראתה את גבו הצר ואת תלתליו הבהירים המרקדים ברוח ולבה החסיר פעימה; זה כבר קרה לה פעמים רבות בשנה וחצי שהיא נמצאת כאן, היא ידעה שזה אבסורד אך הלב מיאן להבין זאת ונרעד כל פעם מחדש למראה ילד שהזכיר לה את סנדו או ילדה שדמתה להֵלֵנָה שלה. מבטה הרעב עקב אחר הילד על האופניים וזה סובב את ארגז החול ובא מהצד השני, ומגדה ראתה את פניו לפני שחלף שוב ושמחה להיווכח כמה יפה בנה לעומת הילד הזר הזה. וגם האופניים לא משהו בהשוואה לאלה המפוארים שהיא שלחה לסנדו לפני חג הפסחא רק לפני שלושה חודשים, ביחד עם הבובה המדברת והעגלה עבור בתה. אפורים וכסופים היו האופניים, עם כל האביזרים הנלווים ומגדה התרגשה כל כך למחשבה על האושר שהיא תגרום לילדיה במתנותיה, לפחות זה, לפחות זה... ואז בא הטלפון מיונֶל. הוא גער בה על ההוצאה המוגזמת, " יש לנו מטרה, קניית הדירה קודמת לכל, בשביל זה הרי נסעת לעבוד שם, לא בשביל לבזבז את הכסף על צעצועים יקרים שמוציאים את העיניים לילדי השכנים...."
מגדה זוכרת את הכעס שדבריו עוררו בה, הרי היא המשיכה לשלוח אותו סכום מדי חודש בחודשו, לא גרעה אפילו שקל, היא זו שחסכה פרוטה לפרוטה מהמעט שהשאירה לעצמה במשך חודשים רבים למטרה זו ממש, לא קנתה בגד חדש או זוג נעלים כבר יותר משנה, כבר מתביישת להופיע בימי ראשון למיסה בכנסיה ביפו באותם בגדים ישנים, חברותיה הרומניות לא חוסכות מעצמן כמוה, מתהדרות כל פעם בבגד חדש אחר.
יונֵל !! האשד הגואש החל שוב לעלות מתוככי נפשה במעלה גרונה. האותיות הגדולות של אחותה, הילדותיות משהו, הופיעו לנגד עיניה: "הוא מסתובב מזה זמן מה עם המפורכסת הזאת, מריאנה, מוציא עליה את הכסף שאת שולחת, מבלים בעיר וחוזרים שתויים, בקושי בא לראות את הילדים אצל אמא.... מגדה, את חייבת לחזור, אחרת לא יהיה יונל ולא יהיה כסף....."
"מגדה, את שוב עצובה? אל תבכי בבקשה, אני כבר לא כועסת עליך. הכל בסדר, נכון?" הקול הקשיש רעד. במאמץ עלה בידה לסחוט חיוך קלוש מתוך הדמעות: "כן פרידה, הכל בסדר, הכל בסדר".
