אדרת

אצבעות האבדן הנוברות בבשרי

מוקיעות החמלה מתוכי,

מחרידות פצעי ילדות

משלוות השכחה.

פני הזיכרון חשופים הם,

פני רפאים עגומים במראה;

אך פניי שלי מעולם

לא חשפו דבר [עליי].

אין מנוחה לברייה היוצרת.

אין תהודה לקולות הצרובים.

בעורי שתמימותו בערה לה עד כלות

טבועה המילה המגלה את קיצי.

ייסורי החלום שנמזג לכוסי

ונגמע משפתיו של אחר,

לעולם לא יניחו ללב שכרע

תחת עול צימאון היצירה.

אדרת, הדר, אבק דרכים בשערי,

שברי כוכבים מרחפים מעליי,

כחל ושרק ונעליה של אחרת -

זהו תיאטרון חיי.