מפענח השמות - סיפורו המופלא של ניאודליה (פרק ד')

בחזרה לפרק ג'

יומן מסע

הרחק, הרחק מהאזורים הנרחבים ששימשו את האחים לידי חיפושים אחר מקקים ותיקנים, כאשר אלפי שנות אור מפרידות ביניהם, במקום נידח, שכוח-אל, ישב לו במחסן חשוך, נטוש ועלוב למראה, כדור זוהר קטן מביט לכיוון מסך טלוויזיה, כדור אשר נכבה ונדלק כעיניים ממצמצות... חלוש בכוחו ומוקף תחבושות... זה היה בורגנוליסאן. "כל הזמן בעיות הקליטה האלו, אני לא יכול עם המשדר העל-סודי הזה שציוויתי על המרבה-גול להתקין על נברנוסקין..." אמר בורגנוליסאן בפנים זעופות. "רגע, אז הדוב מת? נכון? שנייה אחת. למה אני שואל את זה בקול רם? הרי אין פה אף אחד...  האם התחלתי להשתגע? טוב לא משנה..." שוב דיבר לעצמו בוררגנוליסאן, "בוא ונחזור להביט במעשיהם של ניאודליה וטריליליליבם, ונברנוסקין, המשך לכתוב ביומן המסע, כלב טיפש ונאמן... היומן הזה בסופו של דבר יגיע אליי, ואני יידע עליכם הכל, ה-כ-ל! אהו, איה, זה כאב" כמעט באותה שנייה בה עמד לסיים בורנוליסאן את דבריו, אחד מרעפיי הגג הישן נפל על ראשו של בורגנוליסאן וחולדה ענקית החלה לנשוך את רגלו השלישית, (כנראה שהיא זו שגרמה לנפילת הרעף, החולדה, לא הרגל).

פטריית הרגלי-חיים ושמות מוזרים

"טוב, טריליליליבם, מה נסגר?" שאג ניאודליה בחוסר-סבלנות, "אנחנו כבר כמעט שנת אור שלמה כאן, לא אכלתי כלום כל המסע הזה, אני מתגעגע מאוד למרבהגול שלי ובטח לבטח שיש לנו מספיק אספקת ג'וקים כי הרי גנבת לדוב המסכן הזה את כל מאגר הנמלים והג'וקיות שלו." ניאודליה כבר נראה חיוור ומותש, עייף מהמסע הארוך ופצוע אנושות מהכאותיו של אחיו, אשר נהג להכות אותו בכל פעם אשר התלונן. "פאך, ספלאש, איה!!, בום." הסימנים הכחולים על גופו של ניאודליה התרבו כל-כך עד שהיה נראה מעט כמו כלב דלמטי. טריליליליבם, לעומת זאת, נראה מעולה ומטופח, חוץ מהעובדה שבמהלך מסעם פיתח וגידל לעצמו קרס קטנה, עובדה לא מפתיעה כאשר מחשבים את כמות האוכל שהותרה לניאודליה להכניס לפה (כזכור, נאסר עליו לאכול במשך כל המסע).
"ניאודלי'לה, בבקשה אל תבכה, אני רק עושה זאת כי איכפת לי ממך ואני צריך ללמד אותך עקרונות ונימוסים, עצם זה שאני מכה אותך ואוכל את כל החרקים האלה לבדי מבלי ש... היי, מה זה?" הופתע מעט טריליליליבם והחל לצעוד, מסוקרן לכיוון משהו שנראה כמו פטרייה "האם זה מה שאני חושב שזה? האם זהו הדבר שאני מצפה לראות כל המסע? אכן, כמדומני שכן..." "מה זה? מה זה?" שאל בסקרנות ניאודליה. "שתוק" צעק עליו טריליליליבם והחל להתקרב מאוד אל הצמח המוזר, אך לפני שהצליח לשים את ידייו עליו, בתוך שניות, 8 סמוראים, לבושי טוגות שעטו על טריליליליבם מן העצים, וחצצו בינו לבין הפטרייה. "ווא'קאנדו, עצור והזדהה, זר!" אמר אחד הסמוראים. "Hello, באתי לשלום, שמי הוא טריליליליבם. אני ואחי הגענו לפ..." "פחח... מה הוא אמר שהשם שלו? טרילילי? טרלילו? חח" אמר אחד הסמוראים וכמה מהסמוראים שעמדו מאחורה שלפני שנייה נראו רציניים מאוד, החלו לצחקק ביניהם כמו ילדות קטנות. "כמו שאמרתי" טריליליליבם הרים קצת את קולו, "שמי הוא טריליליליבם (הצחוק מעט דעך בקרב הסמוראים), אני ואחי, ניאודליה באנו לפה כד.." "חחחח, מה נסגר איתם ועם השמות שלהם? ניאון? ניאודליניונאי? הם נראים ממש טיפשים גם, לא?" ניאודליה מעט נעלב אך שתק, כהרגלו. אך טריליליליבם לא התכוון לשבת בשקט לנוכח הלעג והזמר ההיתולי שהורעף על שניהם. "נברנוסקין, אתה יודע מה לעשות", נברנוסקין, אשר כאות פקודה, זינק ממקומו ועבר למצב קרב, קפץ על אחד הסמוראים והחל לקרקר על ראשו, (דבר שהפריע לסמוראי מאוד, מסתבר שהם רגישים מאוד לתרנגולים), רגליו המרובות של הנברנוסקין החלו לטייל ולשרוט את פניו ובכך גרמו לו לצרוח כל כך חזק עד שהתעלף. נברנוסקין, כאות ניצחון עמד ליד גופתו השרועה על הריצפה של הסמוראי והרים את ששת רגליו הימניות, (אתם וודאי יכולים לשער לעצמכם מה הייתה מטרתו).
הסמוראים כולם נכנסו להלם, בזמן שטריליליליבם חייך וצעק "האם למישהו יש בעיה נוספת עם השמות שלנו?" שתיקתם של הסמוראים הספיקה, ומעט לפני שטריליליליבם החל ללכת לכיוון הפטרייה, ששת הסמוראים התיישבו בבת אחת וקדו מין קידה מוזרה מאוד. סמוראי גדול מאוד, מרתיע, רעול פנים ושחור, נותר עומד מאחוריהם והחל להתקדם לכיוונו של טריליליליבם. "צ'אנג -שלום, שמי הוא צ'ונליפונלי, ראש סיירת סמוראי גבעת-נוטראלי." אמר האדם, אשר נראה זקן מאוד, עם זקנקן לבן ועגילים משתלשלים לו מלחיו השמאלית. "שלום לך, צ'ונליפונלי... כפי שתיווכח, אני ואחי, איננו נוהגים ללעוג לאנשים זרים על שמותיהם, ומן הראוי שאדם במעמדך יידע זאת, מר צ'ונלי." "אתה צודק בהחלט, עכשיו..." ממריץ מעט את השיחה "מה מבוקשך בנוגע לפטרייתי?" "ובכן, אבקש לאכול אותה" אמר טריליליליבם, מצפה לומר זאת בכובד ראש, אך המילים נפלטו באופן רגוע, כאילו הפטרייה שייכת לרשות הכלל. "זאת הבעת חוצפה מצידך, זר. אבקש שתסתלק מכאן תכף ומייד, ואם לא..." ששת הסמוראים עברו למצב עמידה ושלפו את חרבותיהם מנדניהם. "אוקיי, אוקיי... בואו נירגע... אם אדוני היקר, לא רוצה שנאכל לו מהפטרייה הקדושה שלו, אז לא נאכל. רק קח בחשבון... אני ואחי, ניאודליה, לא אכלנו כלום המון זמן" הסמוראי הינהן לאחר שצפה בניאודליה החיוור. "וכל מה שרק רצינו זה לטעום מעט מהפטרייה שלך, זה הכל אבל אם ברצונך להגן עליה כל כך, עשה זאת. אני ואחי פשוט נסתלק מכאן, רעבים ואבודים, אל דרך קשה ואפרורית." אך מעט לאחר שניאודליה וטריליליליבם הסתובבו לאחור, הסמוראי שילח אליהם חתיכה מהפטרייה "צ'ונליפונלי אינו נעתר ומתייסר לשמע רחמים עצמיים, אך מכיוון שאתם כל כך אומללים, אתן לכם חתיכת פטרייה 1ס"מ על 1ס"מ של פטריית רגלי-חיים. תהנו איתה." צ'ונליפונלי נראה מעט לא עצמו ונראה כאילו כפה על עצמו לתת את האוכל מסיבות לא ברורות. "תודה רבה צ'ונליפרייאר, נזכור לך את זה תמיד..." צעק טריליליליבם בעודו דוחף את החתיכת פטרייה לפיו, למרות הבכי המר של אחיו לצידו שזעק כל כך חזק עד שהסמוראי האחרון יכל לשמוע "טריליליליבם! אני כל כך רעב, אני עוד שנייה מתעלף פה, בבקשה, למה עשית את זה?" צעק ניאודליה. "היי, אתם עם השמות המוזרים!" צעק צ'ונליפונלי. "מה ראיתי שם שהכלב הזה שלכם רושם שם?", "אה, זה יומן המסע שלנו, כל האירועים המתרחשים נרשמים כאן" אמר ניאודליה בתמימות. "יופי. זאת אומרת, תדאגו שהיום הזה והאירועים הבאים יירשמו שם, בסדר? ממש ממש חשוב. ממש!." אמר הסמוראי הזקן. ניאודליה הינהן בתמימותו.
רגעים ספורים לאחר שטריליליליבם אכל את הפטרייה, הוא החל להרגיש טיפה מוזר... "ניאו, ניאודליה... תגיד, אני נראה טיפה חיוור?" שאל את אחיו. אך לניאודליה שהשיב בשלילה לשאלתו, לא היה כוח אפילו להסתכל עליו, הוא היה כל כך רעב שהוא לא יכל לנהל שיחה עם בן-אדם אחר ובעודו הולך לתומו, מדמיין ארוחת גורמה עם הג'וקים המשובחים שלו כשיגיע לביתו, הוא שם לב שרק צעדיו שלו נשמעים. "מה זה? איפה טריליליליבם?" שאל ניאודליה והסתכל אחורה, אשר הבין לבד מה קרה... טריליליליבם היה שרוע על האדמה, שכוב על בטנו כאשר לידו מופיעים מיצי קיבתו שלו, אשר ככל הנראה, הקיא לפני שנשכב שם. ניאודליה לא חשב פעמיים, וזינק על שאריות הפטרייה שהיה ספוגות בקיא של טריליליליבם, אך ניאודליה חסר המזל, לא הספיק להתענג על המזון, מכיוון שבתוך שניות מצא את עצמו מסתובב ומסתחרר כמערבל מזון, ובמהרה כל העולם החל להסתובב. הוא ואחיו כעת התסחררו ועגו אחד סביב השני כאילו היו תקועים בסופת הוריקן. העצמים החלו להיות מטושטשים, האדמה כבר לא נראתה בסביבה ולאט לאט החל ניאודליה לתפוש שהוא כרגע נמצא בשמיים, מעופף וחסר הכרה.

חבר-אויב מן העבר

ניאודליה, ספק ער ספק ישן, כמעט ולא הצליח לקלוט מה עיניו הטרוטות מראות לו מבעד לעפעפיים הקמוצות שנאבקו להישאר פקוחות עקב הרוח המתנגדת. אט אט ניאודליה אשר שם לב שאחיו, טריליליליבם מתעופף תחתיו, החל לחזור להכרתו ולהבין שכעת הוא עושה את דרכו בשמי הארץ, מעופף ללא כיוון מוגדר ע"י כוחות על-טבעיים. מעט לאחר שהחל להנות טיפה מהתעופה, רגלו הימנית נשרפה כליל. ניאודליה החל לצרוח בעודו מביט לאחור וראה לתדהמתו ספק לטאה ספק דרקון מתעופף מאחוריו, ניאודליה מייד החליף את ידו ברגל אשר קטע אותה ממקומה והחליף את רגלו השרופה, (דבר אשר לא היה נבון במיוחד מכיוון שתוך כמה רגעים הלטאת-דרקון שרפה לו את שתי רגליו בנוסף). טריליליליבם התעורר מצרחותיו של ניאודליה ומתוך תושייתו האדירה, אחז וחבק את זנבו של הלטאה והחל לטפס עליו. טריליליליבם נהנה מהטיסה עד מאוד. לווא דווקא מהטיסה, אלא מיכולתו לכוון את הדרקון לכיוון ניאודליה ולשרוף כמה איברים בגופו תוך השמעת צחקוקים אכזריים מצידו של טריליליליבם.
ניאודליה השרוף כולו, שם לב לפתע שהם מתקרבים אל מקור-אור אשר מתחזק אט אט. עיניו של ניאודליה החלו להסתנוור, אך לא לפני שחזה במחזה אשר לא ראה כמותו קודם לכן. ניאודליה לפתע מצא את עצמו, יושב לצד אחיו בכיסאות מהודרים, לבדם בתוך אולם עצום אשר אמור להכיל בדיעבד כאשר כל המקומות תפוסים כ2000 איש, והחלו לצפות במחזה אשר בוים ע"י לא אחר מפטרנוליסאן, אביו של בורגנוליסאן האכזר. ההצגה הייתה מדהימה ועשויה היטב, צוות השחקנים קד קידה נאווה, לשמע מחיאות הכפיים של האחים ודמעה בודדת החלה לזלוג מעינו הימנית של ניאודליה. אך משהו מוזר קרה בעת הקראת השמות של צוות השחקנים ע"י הבמאי, הוא לא זכר את שמה של השחקנית הראשית. השחקנית החלה לזעוק ולהתרעם - "אדוני הנכבד, הבמאי המהולל אינו זוכר את שמה של השחקנית הראשית, כותבת המחזה הנהדר הזה?! מעולם! מעודי לא שמעתי חוצפה שכזו." זעמה השחקנית אשר לפתע הסיטה את עיניה והביטה לכיוונם של האחים. "היי, אתה שם!" צעקה השחקנית על ניאודליה. "מה השם שלי, אה? מה הוא? תענה לי תכף מייד, אם לא..." אבל לניאודליה לא היה שמץ מה שמה. הוא החל פתאום להבין שהוא נמצא בסיטואציה מוזרה מאוד, אולי אפילו בחלום. כל הארועים האחרונים שקרו לו נראו לו טיפה סוריאליסטיים. אך בזמן שהרהר לעצמו ניאודליה, הוא לא שם לב שהשחקנית הספיקה לשלוף חץ מהתרמיל שלה, ולהבישו על הקשת אשר היתה נוצצת מתמיד, מכוונת כלפיו. "סוויפט!" החץ שוגר לכיוונו של ניאודליה, וניאודליה מאידך לא יכל לעשות כלום. הוא רק חשב כיצד מישהי יכולה לכוון חץ כל כך מדויק, לכיוון הראש שלו. טריליליליבם, אשר היה מנוסה יותר ופחות שוקיסט מניאודליה, החל להרים את ידו לאט לאט לכיוון פניו של ניאודליה כדי לנסות לתפוס את החץ אך זה היה מאוחר מדי. שני האחים כבר לא היה שם.
ניאודליה וטריליליליבם, התעוררו בביתם לנוכח ליקוקו הכה-אוהב של המרבה-גול שלהם. "אוי כרבה-גול שלי, כל כך התגעגעתי אליך" לחש ניאודליה אל היצור בחדווה והחל לחבק אותו. ניאודליה חש ברוקו של המרבהגול שלו, טעם של ג'וקים... והסיק מייד (למרבה ההפתעה) שהוא ליקק את טריליליליבם לפניו, מכיוון שעל פניו היו עדיין זרועים שאריות הנמלים והג'וקים אשר אכל במסעם. אך משום מה, טריליליליבם לא קם, לא נעמד ולא דיבר. ניאודליה חש במהירות אליו ובדק את דופקו, טריליליליבם חי, אך כנראה בתרדמת עמוקה. ניאודליה ישב בשילוב רגליים, חסר אונים, עצוב, בודד וזועק לרחמים, אחז בחוזקה בגופו של טריליליליבם וצעק לשמיים "לא, טריליליליבם!!!" והחל לבכות בכי מר, בכי אשר ככל הנראה יימשך זמן רב, כזכור טריליליליבם היה האדם היחיד כעת בחייו של ניאודליה וכעת הוא לבד, ובכך הוא המשיך לבכות ולבכות ולבכ... "אה, נברנוסקין? הגעת, אני רואה..." הביט מעל גופתו של טריליליליבם לכיוון הדלת וראה את נברנוסקין נכנס ומושך אחריו את השק עם כל הג'וקים והנמלים אשר ליקטו להם במהלך מסעם. "היי, מה יש לך שם? האם זה ה..." ניאודליה התרומם מעט והרפה מאחיזתו של טריליליליבם "ה-אספקת הג'וקים?!?" אמר בחיוך כה רחב אשר היה נדמה שהאספקה הזו היא הדבר החשוב ביותר בחייו של ניאודליה, יותר מטריליליליבם אשר נשכח מעט בינתיים. "בוא הנה אתה אליי" ניאודליה זינק על נברנוסקין, התיר את השק והחל לזלול כמו שמעולם לא זלל. שלושה ימים ולילות ישב ניאודליה ורק אכל וזלל כל היום וכל הלילה, יש לציין שניאודליה היה נדיב מאוד וחלק את המזון יחד עם נברנוסקין והמרבהגול שלו. ניאודליה היה כל כך מאושר שהוא שכח לגמרי מה קרה לו שלשום, אחיו נכנס לתרדמה, וכעת הוא נשאר לבד, בודד ביקום. ניאודליה החל ללכת מדדה בעודו מחזיק בגופתו של טריליליליבם לכיוון חדר השינה, כדי להשכיב אותו על מזרון, ובדיוק באותה שנייה בה נשק למצחו של טריליליליבם והניח ג'וק-צעצוע על שולחן-הלילה, נשמעו דפיקות עזות בדלתו של ניאודליה. דפיקות אשר לא נשמעו כמותן מעולם בביתו של ניאודליה אך מסיבה כלשהי, נשמעו מוכרות. בעודו צועד בחששות מוגברות לכיוון הדלת הבחין בכלום הניצב מעל האיזור שבו שכב טריליליליבם רגעים לפני כן. "הוא לא מת, אתה יכול להתסלק מכאן, כלום שכמוך." אמר ניאודליה לכלום, וגרם לו לברוח משם. "בום, טראח, טראח!", הדפיקות החלו להתרעמם יותר ויותר. "מי זה שם? תראה את פניך!" פקד ניאודליה. אך כל מה שראה היה אור מנצנץ מבעד לעינית הדלת ומתחת לחריציה. "בבקשה תפתח לי, בבקשה" נשמע קול דק ומצייץ מבעד לדלת. קול של ילד קטן. ניאודליה, אשר הייתה קיימת בליבו חיבה מסוימת לילדים, פתח את הדלת ללא מחשבה שנייה, וכמעט התעלף ברגע שראה מי ניצב מולו. גוף בוהק אשר היה מורכב מעיגול זוהר קטן אשר מחבר בין הגפיים והחלק העליון של הגוף לבין הרגליים שלו, ידיים לבנות, שיער זהוב כמו השמש ונמשים זרועים על הפנים. "שלום רב, אני סאנליוסן, בנו של בורגנוליסאן" ניאודליה היה צריך לשנות את מיקום רגליו על האדמה מכיוון שהוא החל להתנדנד מרוב פחד. לרגע אחד רצה לצעוק - טריליליליבם- אבל נזכר שהוא כבר לא פה כדי לעזור. סאנליוסן אשר ראה את חששותיו של ניאודליה מייד פתח ואמר "אני פה למטרות שלום, אתה חייב להבין ולהאמין לי. אינני מעוניין במלחמות אשר קיימת עם אבי." אמר הילד בעיניים בוכיות. "בדיוק מחמת הסיבה הזו הגעתי לכאן, אבי מת, נעלם, ברח מן הארץ. אינני יודע. אך אני יודע שקיימת סבירות שלעולם איני הולך לראות אותו שוב. ובגלל זה הגעתי לפה היום, לבקש להישאר אצלך. אין לי אף אחד אחר חוץ מאבי ואני לא יודע מה איתו, בבקשה, הרשה לי להיכנס, בבקשה.
ניאודליה, הרגיש מעט סימפתיה עבור הילד, כזכור, ניאודליה כעת נשאר לבדו גם כן, ואולי בגלל זה הוא מרגיש לליבו של בנו של בורגנוליסאן ומבין את רגשותיו. "בסדר גמור, סאנליוסן, אני מוכן שתשהה אצלי בדירה. אך כל עוד אתה כפוף לחוקים ולכללים של הבית הזה" סאנליוסן השיב בהנהון וחיוך החל להתפרש על פניו, לא חיוך מרושע, אלא חיוך טוב, המסמל את הטוב שבבני האדם. סאנליוסן כאות תודה על קבלת הפנים של ניאודליה, אמר "כאות תודה על כך שהכנסת אותי תחת כנפיך, אשתמש בכוחותיי ובכוחות השמש הפועלים בהוראתי לרפות את טריליליליבם, "ריפוי ה20", זה נקרא" ניאודליה התקשה להבין אך החליט לשתוק ולראות כיצד ריפוי ה20 ירפה את טריליליליבם. לא היה איכפת לו איך או ע"י מי, העיקר שיראה אותו בחיים פעם נוספת. סאנליוסן נכנס לחדרו של טריליליליבם, טרק את הדלת מאחוריו, וכעבור כמה דקות יצאו מהדלת שני אנשים. ניאודליה לא יכל להיות מאושר יותר (אומנם, אם נברנוסקין היה נכנס עם שק של ג'וקים, הייתי מטיל ספק בכך אבל לא נורא), רץ וחיבק את טריליליליבם, ואמר לו "לעולם אל תעזוב אותי שוב". לאט לאט, תוך כדי חיבוק, ניאודליה משך את ידו לכיוון סאנליוסן וצירף אותו למעגל החיבוקים.
שלושתם לפתע, היו כאחד. אהבתם התפרשה באופן שווה בין כולם וסאנליוסן, אשר בא מרקע של האויב הגדול והנורא מכולם של ניאודליה, היה כחבר. כמה דקות עברו, והשלושה החליטו להפסיק לאחוז אחד בשני ולהתחיל לעשות פעילויות אחרות. הם ישבו על הספה, כאשר זרועותיהם ורגליהם (של ניאודליה וטריליליליבם) מונחות אחת על כתף השני, הכינו פופקורן, צפו בטלוויזיה ביחד והרגישו כאילו הכירו אחד את השני שנים. הם שיחקו בכדורסל ביחד, רקדו ביחד ואף לימדו את סאנליוסן לאכול חרקים ותיקנים שונים. "טריליליליבם, ניאודליה... באמת שאני אוהב אתכם, אני לא יכול לחשוב מה הייתי עושה בלעדיכם" אמר סאנליוסאן, ושנייה לאחר מכן הוקף וחובק. העיניינים בבית ניאודליה החלו להתסדר, סוף כל סוף. לא היה זכר לדאגה כלשהי, טריליליליבם הרגיש מעט כי הם חיים באופוריה מסוימת אך זנח את התחושה הזו והחליט להנות ממנה כל עוד היא נמשכת. ניאודליה כמעין הביט מבחוץ על חייו, ואמר לעצמו "אלה הם החיים המושלמים עבורי, יש לי את הזמן (אשר עמד בצד), את אחי היקר טריליליליבם, את נברנוסקין, את סאנליוסאן, יש לנו אספקת ג'וקים וכמובן יש לי את... היי רגע, איפה הוא באמת? איפה המרבהגול שלי?" שאל ניאודליה בתמיהה "ומה זה הרעש הזה?" שאל בשנית ניאודליה לשמע רעשים של חריקות על דלת החדר של המרבהגול שלו. ניאודליה רץ חיש מהר לכיוונו, פתח את הדלת והופתע לגלות את המרבהגול שלו רוטט ורועד, מסתובב במעגלים ומקרקר. באותו הרגע, הכלום נכנס אל תוך החדר (הכלומים בנוסף על תפקידם - להודיע על מקרי מוות, יכלו לתרגם שפות שונות, לרבות שפת מרבהגולים). "פק, פקה... וואפ פקה פקאפפה וואפטילו פק, פקא... פקקקקקא!, פקאאא!!!" ספק נבח ספק קירקר המרבהגול, גורם למסך של הכלום להתחיל להציג אותיות ולתרגם, ניאודליה התקרב כדי לראות מה רשום. "אדוני היקר, אדוני. בורגנוליסאן, בורגנוליסאן! כאשר הוא חטף אותי, הוא גרם לי בעת החזרה שלי להתקין מתקן גילוי/משדר על נברנוסקין ובכך לעקוב אחר כל צעד שלכם, לא יכולתי לגלות לכם עד עכשיו מכיוון שבנו היה פה. מצטער, בורגנוליסאן מתקרב, תיזהרו! תיזהרו!" ניאודליה פעור הפה, היה מחוסר מילים, וקצת לפני שהחל לדבר, דלת חדרו של המרבהגול נטרקה באכזריות, גורמת לניאודליה ולמרבהגול להיות בחדר אחד ולחצוץ ביניהם לבין החדר שבו שוהים סאנליוסאן וטריליליליבם. "לא" צעק ניאודליה, אך זה היה מאוחר מדיי. הדלת ננעלה מבחוץ, לא משאירה ספק בכך שמשהו מסריח קורה פה. "היי, סאנליוסאן, טרליליליבם, זה לא מצחיק, תפתחו את הדלת! תפתחו אותה עכשיו!" צעק ניאודליה כאשר הוא נצמד לדלת, מנסה לפרוץ אותה בכוח. "מה? איזו דלת? על מה אתה מדבר?" שאל סאנליוסאן בגיחוך מצידה השני של הדלת. "סאנליוסאן, תשמע, אם אתה לא פותח את הדלת עכשיו אני מסלק אותך מהדירה הזאת!" אך סאנליוסאן רק צחק ואמר "את ההזדמנות הזאת כבר הפסדת ידידי". ניאודליה כבר הספיק לתפוש מה קרה. הוא לא יכל לעשות שום דבר חוץ מלהאזין למתרחש בחדר הסמוך. "ובכן, טריליליליבם, אני רואה שריפוי ה20 כבר מתחיל להשפיע עליך" אמר סאנליוסאן, וכל מה שניאודליה שמע מהגבתו של טריליליליבם היו חירחורים שונים של בן אדם גוסס. "אם אחיך לא היה כל כך טיפש, אולי היית נשאר עדיין רק מחוסר הכרה... ולא... מת!. חה!. ריפוי ה20 הוא ריפוי שנותנים לבן אדם מסוים, אשר אכן מתרפה... אך לאחר 20 דקות הוא מתחיל בתהליך גסיסה מתמשך ומזוויע. וזה מה שאתה חווה בעצם עכשיו." ניאודליה שמע דפיקות בדלת ולאחר מכן דלת נפתחת ונסגרת. כל מה שיכל לשמוע מהרגע הזה היו רעשים של תזוזות והתרעמויות קלות של השוהים בחדר. כדקה לאחר מכן, ניאודליה ראה את מה שקיווה שלא יראה יותר לעולם. מבין חריצי הדלת ראה ניאודליה הבזקים של אור מתחזק, האור היה כמעין נוזל סמיך אשר התפשט מתחת ומעל הדלת והחל לגלוש לתוך חדרם של ניאודליה והכרבהגול, ניאודליה החל להסתנוור, הוא לא ידע מה לעשות. הוא היה לבד, אחיו נעול מצידו השני של החדר, כנראה מת, ולא היו לו שום אמצעים כדי להגן על עצמו.
הדלת נפתחה, האור החזק, הבוהק והמסנוור פרץ אל תוך החדר כאילו חיכה בחוץ עידנים ורק קיווה בכל מעודו להיכנס ולהאיר את החדר. לאחר שעיניו של ניאודליה התסגלו לאור החזק, ניאודליה הבין בפני הוא ניצב. זה היה בורגנוליסאן, אך הוא היה חזק וגדול מתמיד. הכדור-אור שנקרא בורגנוליסאן היה כה גדול עד אשר ניאודליה לא הצליח לראות את כולו עד שלא הרים את ראשו ועיקם את צווארו.
כדור אש בסדר גודל של כדורגל ניתק מגופו של בורגנוליסאן ושוגר לכיוון ניאודליה. ניאודליה אשר היה שרוף בחלקו ומובס, השתרע על הרצפה בסמוך למרבהגול אשר ניסה ללקק אותו ולהחזירו להכרתו, ללא הצלחה. "המשימה הוכתרה כהצלחה, בני היקר" אמר בורגנוליסאן בקול כבד בעודו מסתכל על ניאודליה, "הודות לנברנוסקין, כלבו הכביכול נאמן של ניאודליה, הצלחתי לעקוב אחר כל צעד וצעד של הזוג שלנו, התחזקתי מעצם העובדה שאני מחזיק ביד העליונה עם כל המידע שקיבלתי. פטריית הרגלי-חיים..." כעת רכן והביט לעיניו של סאנליוסאן "הצילה אותי, תודות לתושייתך ולעזרתו של צ'ונליפונלי, הסמוראי הנאמן" "אבל שנייה" עצר אותו הבן. "הכיצד יכול להיות שאתה אכלת את הפטרייה ונהיית חזק יותר, חי יותר... וכשטריליליליבם אכל אותו, הוא כמעט מת?" "שאלה מצוינת בני" חזר והסתכל על טריליליליבם וניאודליה. "צ'ונליפונלי, ברוב עורמתו, בזמן שטריליליליבם לא הסתכל, החליף את הפטרייה עם פטריית רעל. זה הכל..."
"ועכשיו, ניאודליה!" בורגנוליסאן היישיר מבט והחל להתקדם לכיוון ניאודליה אשר עדיין היה שרוע על הרצפה אך חזר אט אט להכרתו. "הבט, כיצד חייך הולכים להשתנות. מעתה והלאה, לא תהיה לך שום עזרה, מאף אחד" בורגנוליסאן החל לגרור את ניאודליה לכיוון החדר השני, בו היה טריליליליבם. "גם לא אחיך, עם השם המוזר הזה" והצביע לכיוון התקרה. ניאודליה עם עיניו הטרוטות בקושי יכל היה להבחין שזה הוא טריליליליבם תלוי בצורה כזו שבה הוא מוצמד עם כל גופו לתקרה, כאילו הוא ממוגנט אליה. "לא תהיה לך שום ברירה אלא לעבור לצד שלי, מספיק השפלת אותי במהלך הניסיונות שלי להילחם נגדך, וכעת הגיע הזמן לשים לזה סוף. כל חיי חיכיתי לרגע הזה" עמד ותפס בזרוע סאנליוסאן, והחל לבעור ולהאיר את החדר בצורה כזו שלא יכלו להבחין גם באורות ומנורות הבית. "אנחנו נהפוך לשליטי הבית הזה, ולך ניאודליה, לא תיהיה שום עמדה בעניין". בורגנוליסאן וסאנליוסאן נעמדו אחד מול השני והביטו בידיהם, (סאנליוסאן הצליח מכיוון שהיה צריך להסתכל רק על זוג ידיים, אך אצל בורגנוליסאן המצב היה טיפה שונה מכיוון שכעת היו עליו וסביבו כל כך הרבה רגליים וידיים עד אשר הוא עצמו לא יכל לספור אותן), כמאה כדורי אש קטנים החלו להיפלט ולבקוע מבין חריצי ידיהם של בורגנוליסאן וסאנליוסאן וכולם החלו לעשות את דרכם אט אט, לכיוונו של ניאודליה. "אז עכשיו, ניאודליה שלי... האם אתה תצטרף אליי, תעבור לצד שלי, ותיהיה חלק מדפי ההיסטוריה הקרבים ובאים. או שתעדיף... למות?
ניאודליה היה צריך להתאמץ עד מאוד כדי לעצור את דמעותיו, נשימותיו היו מואצות וליבו הלם ודפק כמו בוכנות מנוע... ניאודליה התרומם, ניצל את שארית כוחותיו כדי לעמוד על רגליו, התכופף ורכן לכיוונו של בורגנוליסאן ואמר "כן, אדוני".

המשך יבוא.