בעבר, הייתי בטוח שטיב התה נמדד באורך החוט של השקיקון, ככל שהיה ארוך יותר, כך התה היה טוב יותר...
ישבתי לי והרהרתי לעצמי בבית הקפה לבדי, בעודי מתבונן על השולחן הריק, מדמיין את כוס התה שברגעים הקרובים תשב מולי, תשתוקק לגמיעה.
זה קרה שלושה ימים לפני כן, ישבתי באותו בית קפה והגישו לי כוס תה בעלת שקית אשר מחובר אליה חוט קצר ודק.
אתם יכולים לשער לעצמכם את הפתעתה של המוכרת בעודה מתבדה בהקשר לאמיתות שטר ה20 המזויף שהשארתי.
לקחתי את הרגליים שלי והחלטתי לברוח, לרוץ.
בעודי קורא את העלון הבנלי שנמצא באחורי המושב שלפניי, הדיילת ניגשת אליי, עונדת על פניה ארשת ייצוגית ומחזיקה בידה בוטנים קצת פחות ושואלת "למטרת מה אדוני נוסע להודו?" "תה" עניתי לה.
אני לא יודע אם זו מפאת תלתולי המטוס או מעקב העובדה שהדיילת הציגה שלושה סוגי תיונים, כל אחד קצר-חוט יותר מהשני... הרגשתי בחילה. בעודי מסתכל עליהם הרהרתי לעצמי... "אתה יודע, אתה יכול גם להסתכל על זה בצורה כזו שכל חוט ארוך יותר מהשני, ופשוט לקחת את הארוך ביותר"
אבל ראשי היה מקובע, אופי ילדותי אני משער, אי התפתחות ראויה והתקדמות חריגה בשלבי תאוריית ההתפתחות של פרויד, כנראה שדילגתי על שלב או שניים. כמובן זאת הודות לאמי אשר דואגת ומתעקשת להזכיר לי שעליי לראות פסיכולוג.
"לא תודה, וויתרתי." עניתי לדיילת שנראתה מעט נכלמת במעבר לתא הבא. מבטי דילג אל התא שלפניי, זוג נוסעים, אמא ובן, ילד קטן. האמא מאכילה בשקידה את בנה, מחבקת ומייצבת אותו לאור טלטולי המטוס. זה תפקידה של אמא, הלא כן? שאלתי את עצמי. "לדאוג".
השפלתי מבט והפניתי אותו מהר לכיוון החלון, שמא שאר הנוסעים יחשבו שאני מתבייש או רגיש לדבר כלשהו, והחלתי לחשוב...
מה מניע אדם בגיל 22 לעלות על טיסה להודו בחיפוש אחר תה, עם חוט ארוך כדי לברר אחת ולתמיד האם קיים קשר ישיר בינו לבין טיב התה ובכך לחתום את חוסר הקונצנזוס הקיים בנושא.
האם זוהי השלכתי הנובעת מהטחותיה וטענותיה של אמי, שבמשך ילדותי נשארתי יותר מדי זמן בבית? האם זה מכיוון שהוריי תמיד דאגו לי בצורה חריגה בהקשר לאופיי המוזר, המקובע, הזה שלא יכול לקחת או לקבל החלטות, שינויים? או שזה פשוט תגובה הפוכה ביחס לעובדה שהייתי טיפוס "כבד" כל חיי וכעת עם הנושא הלכאורה "שטותי" הזה אני רוצה להפיג את הרושם שנוצר?
פרויד, קצת עזרה בבקשה...
בלב כבד ומעורער ירדתי מהמטוס, "לא תודה" עניתי באורדו לאישה שחילקה תה וקפה בעת הכניסה לטרמינל. למזלי המילים האלו היו בדף הראשון של מילון התרגום שלי לשפת האורדו, אחרת הייתי נאלץ לטעום. המונית הורידה אותי מול בזאר תיונים... מעט דומה לדוכנים שבטיילת באילת, רק שריח מוזר ומערפל בוקע מכל דוכן , כנראה מערימות התיונים אשר פרושות פה... בשונה מאצלנו, שהריח המוזר והמערפל בוקע ממקום אחר...
נאלתי לדחות המון ידיים מציעות. בעודי בוחן שקית תה שאדם שברירי, גמלוני ומבוגר מאוד אשר לכאורה נראה מנוסה בנושא, סימנתי לו עם היד לשלשל את קצה החוט שנותר בין ידיו (המוכר מסיבה כלשהי חשב שאני מעוניין בשקית תה עצמה), ואכן, נאלצתי לדחות גם אותו.
המונית הסיעה אותי משם. אני חייב לציין שהמבט המבואס של נהג המונית נראה מעט דומה לשאר המבטים אשר הורעפו עליי בעת סירובי לקניית התה מהמוכרים בבזאר. אני פשוט עושה זאת שוב, ממשיך לאכזב אנשים. למה אני לא יכול פשוט לנסות? מדוע אני חייב להיות כל כך מקובע?
הייתי רעב, נכנסתי למסעדה הראשונה שראיתי - "Yemek Anne", התיישבתי והתרווחתי בכיסא הנוח שהציעו לי ולפתע חדרה בי תחושה שונה, התגלות. הריחות המגוונים שעלו מאיזור המטבח אשר פתחו את נשימתי ואת נחירי אפי, פתחו אותי גם כן. נפתחתי. נפתחתי אל העולם. הרגשתי כאילו כל ההטפות מוסר וההרצאות אשר קיבלתי מאמי, שעליי להשתנות וקבל דברים שונים מדיי פעם, מתנקזות אל הרגע הזה, ואין שום סיכוי בעולם שאני יפספס את ההזדמנות.
"אורז בבקשה, עם כוס מהתה המשובח ביותר הקיים אצלכם". המלצרית הנהנה ורכנה קדימה כלפיי אל מין סוג של קידה מוזרה והלכה משם. "הנה בבקשה" המוכרת הגישה את המזון אשר ביקשתי, כמעט ולא שמתי לב לצלחת האורז אשר הניחה על השולחן, הייתי מרוכז מדיי בכוס אשר להפתעתי הייתה מלאה מים. המלצרית הניחה בחינניות את הכוס על השולחן, הביטה אליי בעודה פותחת את צלוחית הסוכר, "שלוש בבקשה", ושלפה שקית תה מוזרה ומיוחדת במינה. החדר החל להיות חשוך טיפה, איבדתי לכמה שניות את הפוקוס בעודי מתבונן מקרוב לכיוונה של השקית ואז קלטתי את מה שעיניי סירבו לקלוט, החוט היה קצר.
המלצרית הטביעה את השקית בתוך הכוס והחלה לבחוש. אני חייב להודות שבשלב זה כבר איבדתי עניין, אך גופי התנהג מוזר. מוחי וגופי התנהגו כמו שני חלקים נפרדים, ובעודי מתחיל את "טקס הסירוב" המסורתי שפיתחתי במהלך המסע, ידי הימנית אוחזת בחוזקה בכוס התה, וידי השמאלית עולה על ידי הימנית ודוחפת בניגוד לרצוני לכיוון הפה. התה נכנס דרך הלוע, חדר בעדינות וברכות אל תוך תוכי, נע במהירות, מחמם ומרגיע את האזורים המעורערים הקיימים בגופי... "זהו התה הטוב ביותר ששתיתי בחיי", אמרתי בקול מעט מוגבר ולא מכוון, אשר גרם לכמה סועדים לסובב את ראשם כלפיי... אולי מכיוון שדיברתי בעברית ולא בטוח שמישהו הבין, אבל זה לא הטריד אותי. עצמתי את עיניי והרגשתי שסוף סוף, הכל מסתדר עבורי, מסתבר שאמי צדקה כל הזמן הזה... הרהרתי לעצמי וביקשתי ממנה סליחה בלב שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין. סוף כל סוף אני מבין שאסור להיות מקובע, בעל דעות קדומות, עליי להיות פתוח ולנסות דברים חדשים אחרת לעולם לא אחווה חוויות נהדרות כמו אלו. פקחתי את עיניי והרגשתי שכרגע השלמתי את השלב החסר בתאוריית ההתפתחות של פרוייד.
יצאתי מהמסעדה בלב שלם, לאחר שהשארתי טיפ נדיב ונשקתי ללחייה של המלצרית החיננית. הרגשתי טוב יותר, בוגר יותר. בעודי מרפרף במילון התרגום שלי בניסיון לגלות את פירוש שם המסעדה, לא הופתעתי מממצאיי... "מזון של אמא".
"במה אפשר לעזור לך?" שאלה המלצרית.
"תה בבקשה" עניתי בחיוך. "שניה אחת, לא היית פה שלשום? השארת שטר מזויף של 20 שקל. יש לך חוצפה לחזור ל..." "ילדתי" עצרתי אותה. "לולא פקחת את עיניך היית יכולה לראות שעל השולחן השארתי 40 ש"ח, כהבעת סליחה על עוגמת הנפש אשר גרמתי"
"או, אם זאת הסיבה... אז בסדר... התה בדרך" אמרה המלצרית, מבוישת מעט והלכה לה.
כמה דקות לאחר מכן, המלצרית הגיעה. החוט היה דק וקצר, כרגיל, אך אני הייתי שונה. "זה עם חוט קצר, אדוני... אתה בטוח שזה לא מפר.." "זה לא מפריע לי יותר" עניתי בארשת שלווה ולגמתי מכוס התה.
המלצרית עדיין עמדה מולי, התפללתי שתלך. ניסיתי להתאפק אך המבט שהתחיל להתעוות על פניי הסגיר אותי. התה היה גרוע.
קמתי מהשולחן והתחלתי להתקדם בצעדים נמרצים לכיוון דלת הכניסה, ובעודי מתבונן לאחור הבחנתי שעל פניה של המלצרית שרועה אותה הבעת פנים שהייתה עליי כמה דקות לפני כן, היא ניסתה להריח את התה... לראות מה לא טוב בו... אך אני ידעתי טוב מאוד מה לא טוב בו.
"אתה... אתה בטוח שאתה לא רוצה את התה הזה?" אמרה המלצרית ומעט הרחיקה אותו מאזור פניה.
"לא תודה" צעקתי לעברה בעודי יוצא בזריזות מבית הקפה... "אשתה כבר בבית".
