נבואה

לרגע נתקפתי פחד.

לרגע נדמה היה לי

כי חלומותיי נמוגו כולם.

טלטלה ערבלה את חיי,

נהרותיי קפאו פתאום;

לאביב מעולם לא רחשתי חיבה,

והחורף פצע בי כל-כך.

אך בי נשבעתי

כי ידעתי

גם בנופלי אל שאול-תחתיות

כי בוקר יפציע

ודלתי תיפרץ

בהיכנסה-

כרוח סערה.

הדלת נותרה נעולה

בינתיים,

חורפים רבים יחלפו;

נהרותיי ישצפו מי-קרח

והחמה תכלה דמעותיי.

אך יודעת אני,

בי נשבעתי,

כי בקיץ יתמוסס אובדני

והיא-

בוא תבוא.