יום אחד קמו האנשים בבוקר, וגילו שכל העצים זזו ממקומם. חלק מהעצים זזו רק קצת, חלק זזו לצד השני של הרחוב, או השדרה, וחלק עברו איכשהו מרחקים עצומים. חלק זזו בהתאמה אחד לשני וחלק לא. קרה ששדרה שלמה זזה מטר ימינה, או שיער שלם זז מאתיים מטר צפונה. עצים "נטעו" את עצמם מחדש במרכז כביש סואן או על מסילת רכבת, עצים עירוניים עברו אל השדות, ועצי יער ושדה הופיעו בעיר הגדולה.
לא קשה לנחש את המהומה שהתחוללה. קריאות תדהמה, בכי היסטרי, צעקות. אנשים בהו בעצים בחשש רב. חלקם אף אחזו בכלי נשק. הם התקרבו לאט.. שלחו יד מהססת אל הגזע או אל איזה ענף ואז.......
שום דבר לא קרה. העצים המשיכו להיות עצים רגילים בתכלית. עצי הפרי המשיכו לתת את פירותיהם בטעמיהם הרגילים בתכלית למי שהעיז לטעום. עצי הנוי המשיכו לתת את צלם המרענן. הם המשיכו להיות גבוהים ומחוספסים. שורשיהם עמוק באדמה וצמרתם גבוה באוויר.
האנשים הסתכלו טוב טוב על האדמה מסביב לעצים. לא היה בה שום סימן של חפירה שיכול להסביר לפחות את עצם הטבעיות של התזוזה אם לא את סיבתה. העצים נראו כאילו מאז ומעולם היו במקום שבו הם נמצאים עכשיו. עמדו שם כאילו הטילו ספק בשפיותם של הצופים בהם בעיניים פעורות. ואכן, חלק בלתי מבוטל החלו להטיל ספק בשפיותם. הם הביטו אחד בשני, הביטו בעצמם, חיפשו מבוהלים עוד סימנים לאיבודה של שפיותם האומללה, אך, לא היו סימנים כאלה בנמצא. חוץ מהעצים שלא היו במקומם, כל השאר דווקא נשאר לגמרי במקומו. אמנם, אי אפשר היה כמעט להגיע לעבודה בגלל העצים הנטועים בכביש ועל מסילות הברזל, אבל חוץ מזה הכל היה רגיל בתכלית.
הזיה המונית?! סוג של חומר באוויר? זה פשוט לא נראה הגיוני. העצים נראו כל כך אמיתיים במקומם החדש, וכל שאר הדברים נראו כל כך רגילים, אף אדם לא עף באוויר, אף שיח לא התחיל לדבר פתאום...
מעבר לזה – שום עץ לא זז יותר ממקומו. לאחר התזוזה הראשונית הזאת של כל העצים, אף אחד מהם לא זז יותר ממקומו אפילו מילימטר. אנשים חיכו ליד העצים, במרחק "בטוח". הביטו בהם בשבע עיניים. הרוח הזיזה את העלים, את הענפים, אפילו הגזע קצת התנודד ברוח משמעותית, אבל העץ עצמו לא זז יותר לשום מקום.
מעט מעט הצליחו אנשים להגיע למקום עבודתם. מי בהליכה, מי באופניים או באופנוע וכדומה. מי שלא הצליח הדליק את הטלויזיה, את הרדיו, את המחשב. שטף מבולבל של מילים נחת עליהם, צילומים דומים למה שכבר ראו במו עיניהם. היה בכל זאת חידוש לגבי הגלובליות של התופעה. מסתבר שכל מקום המגיח מהלילה עובר את אותו תהליך של התקת העצים. כמובן שמהדורות החדשות פנו בבהילות למקומות שעדיין נמצאים בלילה. אחרי תהליך לא פשוט של מעבר על פני חוסר האימון, חיפוש רמזים למתיחה ופניקה מבוהלת, יצאו כתבים דחופים וצלמים חמושים במיטב אמצעי התיעוד אל ה"שטח". בחרו עצים והתמקדו בהם, יחד עם כל שאר אוכלוסיית הערים. אף אחד לא נשאר בביתו אותו לילה, כולם עמדו, או ישבו דמומים ליד העצים, מפוחדים, מחכים לראות את ההתרחשויות.
בכל מקרה תוצאת הבדיקה הזאת היתה זהה. רגע אחד עמדו העצים במקומם, ורגע שני הם היו במקום אחר. הם פשוט נעלמו מהמצלמה כמו טריק צילומי זול כלשהו, וצצו במקום אחר. בכל מקום שבו בהו האנשים בעצים קמו זעקות, התרוצצויות, בכי. האפקט היה מפחיד אפילו יותר מאשר למצוא את העצים במקום אחר בבוקר. לראות את זה קורה מול עיניך, אם אפשר להתבטא כך, מפני שאת עצם המעבר אף אחד לא ראה, ואף מצלמה לא תיעדה. פשוט רגע אחד העץ היה פה, ובמשנהו הוא כבר לא היה.
פחד, פחד נורא עמד באוויר. מה עומד לקרות עכשיו?! שאלו את עצמם האנשים. אם החוקים נשברו, אז שום דבר כבר לא בטוח. הם הביטו בחרדה בשמש שהחלה לעלות אט אט על עולם זהה עקרונית, אבל שונה לחלוטין מבחינה מעשית. ומה אם היא תחליט להיעלם פתאום, ותשאיר אותנו בחשיכה, או, אולי אף גרוע מזה, תופיע לה פתאום במקום אחר לגמרי, מתעלמת לחלוטין מחוקי המציאות כפי שהיו מוכרים עד היום לכל בר דעת?! קרוב מדי, רחוק מדי, רגע פה ורגע שם, אם הכל יכול להיות, אז הכל יכול להיות... ולמרות שמה שקרה קרה רק פעם אחת בלבד, ולדבר אחד, לעצים, כבר יצא דמיונם של האנשים אל המרחבים הגדולים של האפשרויות הבלתי מוגבלות, ועורר חרדות בלתי הגיוניות ועצומות להפליא.
אנשים בכו, התחננו, ביקשו סליחה על חטאיהם, שאלו למה? מה כל זה בא להביע? אבל כל תשובה לא התקבלה. בתי כנסיות, מסגדים, בתי כנסת, פגודות, כולם התמלאו עד אפס מקום. מה, מה רצית להגיד לנו בזה, הייתה השאלה הענקית שעמדה כמו כדור פורח ענק בלב השמיים מעל כל העולם. נביאי זעם צצו תחת כל עץ רענן במקומו החדש, ודנו את העולם ברותחין. פוליטיקאים גמגמו ומלמלו משהו על אודות השבת הסדר לכנו. כולם חיכו בחרדה איומה לדבר הבא שיקרה, כאילו קרה דבר כל כך נורא, כי בעצם לא קרה שום דבר נורא. אף לא אדם אחד נפגע באופן ישיר מתזוזתם של העצים. זה נראה כאילו מה שלא יהיה שגרם להם לזוז מלכתחילה עשה זאת למעשה בזהירות מופלגת, ללא שום תקלות, בהרמוניה מושלמת. אף עץ לא "התמזג" בעץ אחר תוך כדי המעבר, או בקיר של בית, או בסלע, או בתוך האדמה, או בשמיים. כולם פשוט עברו מקום בצורה מסודרת לחלוטין. ואף כי, אי אפשר היה לקבוע הגיון פנימי במעבר, כמו למשל אם כולם היו עוברים להסתדר בשורות ישרות כמו במסדר, או רק במקומות שצריכים אותם, הרי שמתבקש היה, שאולי יש איזשהו היגיון פנימי עמוק במעבר, שנסתר עדיין מעיני האנשים, אולם אפשר לחפשו בעיניים מדעיות מעמיקות.
ברם, רוב רובה של האנושות לא היה במצב רוח לשאלות מדעיות או פילוסופיות מעמיקות, וקשה להאשים אותם על כך. סוף סוף, המציאות שיהקה שיהוק ענקי למולם, וחזרה להיות עצמה, אולם בעיניהם היא הייתה פתאום כל כך שונה, באופן מוחלט. הם לא יכלו יותר לסמוך עליה, חד וחלק.
חלקם פשוט הלכו לישון וקיוו שמחר בבוקר הם יקומו ויראו שהכל חזר לקדמותו, ואז הם פשוט ישכחו ויאטמו במרץ כל זיכרון מהיום הארור הזה שבו התהפך עולמם. אחרים המשיכו לצבוט את עצמם שוב ושוב כדי להתעורר כבר מהסיוט הזה. היו כאלה שניסו כל מיני מרקחות משונות כדי לבטל את ההשפעות ההזייתיות שהיו להם לדעתם. אולם, כמובן, דבר לא עזר. העצים נשארו בעקשנות נטועים במקומם החדש.
אנשים רבים חזרו בתשובה, אחרים חזרו בשאלה והתפקרו. רבים הפכו לאתיאיסטים מוחלטים. אחוז מסוים עבר מדת אחת לדת אחרת. נוצרו דתות חדשות שצברו מיליוני מאמינים בזמן קצר. דיונים תיאולוגיים עירניים מילאו את המדיות ואת קרנות הרחוב. היו מתחילים מהעצים ומפליגים הלאה והלאה עד שכולם היו מסתבכים ומתבלבלים ולא מוצאים יותר את ידיהם ורגליהם בתוך סבך הטיעונים המפולפלים.
כמובן שהמצב החדש יצר בעיות רבות, תחבורתיות ואחרות. אולם, אנו יצורים סתגלנים, ובמהרה הסתגלנו, וגילינו דרכים יצירתיות להתמודד עם המצב החדש. ימים עברו, ושבועות, ובהדרגה חזרו החיים למסלולם, הדיונים הארכניים בטלויזיה על 'ההעתקה הגדולה', כפי שקראו לה, גוועו לאיטם. השעמום אחז באנשים למראה עוד ועוד פרשנים שניסו למצוא אחיזה בתעלול הגדול של המציאות. והם, האנשים, כיבו את הטלויזיות, הלכו אל החלון ובהו קצת בעצים, חושבים לעצמם שאולי כל זה היה בעצם לטובה, נאנחו אנחה עמוקה והלכו לישון.
