ספרך היקר, "שושן צחור", פשוט שהקסים אותי.
המבנה הייחודי של הסיפור, המארג הנפלא הזה, החיבור המדהים שיצרת בין חלקיו השונים והחכמה המדהימה בה הדברים נכתבו, הותירה בי מחשבות רבות, העבירה מסרים חשובים והסבה לי עונג רב במהלך הקריאה וכן לאחריה.
עומק.
כן, זו בעיניי המילה המושלמת שתוכל לתאר את כתיבתך, כתיבה מלאת עומק, רוך ורגישות,
מה שוודאי מאפיין את נשמתך המיוחדת, זו המשפיעה על כל שנובע ממך ומאירה אותו באור יקרות.
וכעת, אתייחס לתוכן ולכמה דמויות מרכזיות בסיפור:
רינה,
כל כך אהבתי את רינה!
יצרת בכתיבתך דמות מופלאה, מעניינת כל כך.
לאורך כל הסיפור, ממש הילכתי לצידה, הזדהיתי עם תחושותיה, נראה היה כי המקום אליו היא צוללת הוא אכן מקום ללא מוצא. לקחת אותה מנקודה מסוימת, מותו של מני, שזו הייתה כביכול נקודת ההתחלה, בה תחושותיה נראו טבעיות, לא סיפרו דבר מעבר לכך שהציגו את עצמן כתחושותיה הלגיטימיות כמובן לנוכח מותו של אדם מוכר, והולכת אותה במעין מסע, "מסע בזמן", שלכל האורך מילא את החלל בציפיות, אכזבות, סיפורי חיים, כמיהות, תקוות, לבטים, כאב, שמחה..
כל אלה, פשוט ששינו את זווית המבט הראשונית מקצה לקצה בנוגע לתחושותיה ההתחלתיות, בנוגע לדמות עצמה.
אהבתי במיוחד את התיאורים הנפלאים שלך בעת שכתבת על דברים שבשגרה והעצמת אותם!
ממש האטת לרגע תהליכים מדהימים שקורים במהירות בלתי רגילה במוח האנושי, בכל רגע ורגע.
למשל במציאות חיינו, כאשר אנו בוחנים אדם מסוים,
מתי אנו באמת עוצרים לרגע ומאפשרים למוחנו להעביר אלינו את כל המסרים שקלט על כל תכולתם באשר לאותו מראה?!
אני חוששת שמפאת קוצר הזמן אנו לא מסוגלים לעשות זאת תמיד, אחרת היו נדרשות קצת יותר ממאה ועשרים שנות חיים..
(גלשתי מעט, מיד חוזרת לרינה! J)
רינה אם כך, הייתה בעיניי אמנית גדולה, כזו שעברה תהליך של למידה ובאמצעותו לימדה גם את הקורא הפסיבי אמנות מהי.
רינה מבחינתי, עסקה בעיצוב,
היא הוכיחה שאת שגרת החיים, ניתן לעצב ולשנות, בכוחן של מחשבות, בכוחם של רגשות מעוררי מוטיבציה וליצוק לתוכה, אט אט, את החלומות, השאיפות, החזון, אלה המניעים ברוב הפעמים את האדם לפעול. וכשלוקחים את זה בפרופורציות הנכונות, זוכים להיווכח בקיומו, אולי בשינוי קל, אולי לא במקום בו דמיינו אותו מתממש, או שלפחות בחלקו.
(בית האבות, נגע בנקודה נורא רגישה אצלי..
אני מקווה שפעם אזכה לספר לך. J )
מימי, סטיוארט והדוד יוסי.
בחורה חכמה להפליא, מבריקה ממש, חסינה ושבירה בעת ובעונה אחת.
לקח לי קצת זמן להתחבר לדמותה, בניגוד לרינה, אליה התחברתי מלכתחילה,
מה שכמובן קרה בזכות היכולת האדירה הזו שלך, להעביר את תכונות נפשה דרך מילותייך באופן כה מוחשי ובהיר!
עד אשר הגיעה התפנית החדה, זו שהעבירה את כדור הברזל לידיו של כדור הבדולח השביר והקר, מימי והבעירה בו אש, כזו העוטפת בחומה כל רגש אפשרי. ומאותו הרגע והלאה, נגלו לפניי צדדים שלא שמתי לב אליהם בתחילה. למשל, רגישותה, שגם היא בעוצמתה הרבה, כמעט שנראתה לי לא אנושית. (כמו רוב הדברים שהיו קיימים במימי בהקצנה ייחודית שכזו)
הפגיעה בה, על ידי האדם הקרוב אליה ביותר, הפתיעה אותי נורא ועוררה בי רגשות שליליים כל כך כלפיו, כלפי הדוד יוסי, אלא שאצילות נפשה של מימי בעת המשפט, דרך חשיבתה שלא ניתנת להבנה, הותירה את דמותו של הדוד שנויה במחלוקת בליבי.
ובאשר לחברה הטוב ביותר, סטיוארט,
בעיניי הוא הוסיף המון לסיפור הזה, הוא היה הרבה יותר מחבר טוב, הוא שימש למימי כדרך התמודדות, הייתה ביניהם הפריה הדדית, הדמיון שבין עולמותיהם, שאמנם נתפצלו לבסוף, אולי בשל הפגיעה שעברה מימי, או שמא הייתה זו דרכו של הטבע.. אך אלה, נותרו איתנים כשהיו, בחיבורם הקסום אל האינסוף.
שירי, בתה של רינה
שיקוף של רינה, בנוסח שונה, תוצאות שונות ודומות גם יחד למעשים דומים.
שירי,
דומיננטית כל כך בחייה של רינה, מקור השראה עבור אם אוהבת ואהובה, מקום ממנו יכולה היא לשאוב כוחות ומוטיבציה, להביט על עצמה ממרחק, לצאת אל מחוץ לתמונה ולהיות כצופה מן הצד, מעין התרשמות לשם השוואה לעתים...
בית אבות וגן ילדים, ממש כפי שכתבת, מקצה אחד לאחר והחלל שנפער בין שני הקצוות, מה עושים איתו?!
אני חושבת שזוהי נקודה נפלאה ומשמעותית, שהעלתה לנוכח השאלה הזו הרהורים רבים, שראוי לכל אדם שישים את ליבו עליהם.
רינה ומימי בעיניי, שונות בתכלית, האחת מרעותה.
המפגש בין שתי הדמויות בסופו של הסיפור, יצר מעין הרמוניה בין שני עולמות שלעולם לא הייתי מעלה בדעתי כי היא אפשרית.
פנטומימה- דווקא הפנטומימה, מושא אהבתו של הדוד יוסי, אותן התנועות חסרות המילים, אותו עולם שותק ומלא בהבעה ואשליות, כזה שלכאורה נראה היה כי ביכולתו להתחבר לשתיקותיה של מימי באופן מושלם, אך לא לשתיקות הללו כנראה, של אותו דוד יוסי, בעל הלשון החריפה כ"כ, ציפתה מרים, (מה שהוסיף לפגום בקשר שנרקם בין השניים.) לא לשתיקות הטומנות בחובן סודות המלאים בלא כלום.
שתיקותיה של מרים, היו מלאות כ"כ, הכילו המון. בו ברגע ששתקה מימי, בראשה עברו כ"כ הרבה דברים, בעוצמות שלא ניתן לאמוד כלל, לעומת שתיקותיו החלולות של הדוד יוסי, האשליות שיצר, הן על ידי הפנטומימה והן באהבתו כלפי מימי ובמהלומה שהנחית עליה.
משפט שנגע בנימי נפשי- (כמובן שהיו המון שנגעו בי, אלא שזה באופן מיוחד)- "יש שידי האדם כבולות. יודע את שחייב לעשות, אך יודע כי כל קובייה שיזיז תגרום למגדל הדומינו להתדרדר במדרון החיים"
כמובן שישנן דמויות נוספות, שלכל אחת תפקיד נשגב ומשמעותי בסיפור, אך אני מצאתי לנכון לכתוב כמה דברים דווקא על הדמויות הנ"ל, שהיו מרכזיות בעיניי והותירו בי תחושות חזקות במיוחד.
גלי יקרה,
ספרך הנהדר הזה, מכיל כ"כ הרבה מסרים, חלקם גלויים וחלקם חבויים, סמויים.
אינני חושבת שהשכלתי לקבל אליי את כולם כראוי..
זהו ספר ששווה לקרוא אותו מספר פעמים, משום שהוא מכיל כ"כ הרבה תוכן, עלילה נפלאה, ניגודים מדהימים שחברו יחד למשהו מופלא.
