גשם

גשם

מים בארץ שחונה. אולי ישראל לא באמת שחונה, אבל כך היא מרגישה לי ביולי אוגוסט. בשנת בצורת שנייה או שלישית.

פעם היה לי קולגה אילתי, שעבר לא מזמן לגור במישור החוף. כשהיה יורד גשם הוא היה רץ החוצה להסתכל ומתקשר לאמו, ומודיע לה בצרפתית נרגשת שיורד גשם...

אני יושב בכיתה ג' או ד'. בית ספר יסודי שלום עליכם עליו השלום, הוא כבר לא קיים, חולון. גם היא כבר לא קיימת באותה מתכונת של אז, לפני שלושים ומשהו שנה. אבל מה כן?! בחוץ אפור. המורה מדברת על משהו.. אני בוהה לעיתים בה, לעיתים בלוח, ולעיתים אחרות מצייר לי איזה ציור במחברת דפרון חומה 40 דף מנייר נטול עץ. משעמם זה לא מילה. בגיהנום שאני עוד לא מכיר בגיל כל כך צעיר בטח פחות משעמם.. לפתע מתחיל טפטוף קל אשר נשמע היטב בכיתה השקטה. עיניי נצמדות אל הגשם, שוכחות לגמרי את המורה המשמימה (היא בטח כבר בפנסיה איזה 20 שנה). הטיפות גדלות ומתחזקות, פוגעות בחלונות ומרטיבות אותם במשיחות ארוכות אלכסוניות.. גשם זלעפות יורד. השמיים אפורים כהים מאיימים. פה ושם ברק מבהיק ורעם מרעים בקולו עלינו, ילדים קטנים וחולמניים שלא מקשיבים בשיעור.

לפתע צלצול. תמיד לפתע. המוני ילדים משולחי הפסקה נפלטים מהכיתה החמימה אל המסדרון האפור והקר. נשטפים במורד המדרגות כמו שיטפון אל חצר בית-הספר. המקום צר לכולם כי בגלל הגשם אפשר לשחק רק מתחת למבנים. שולפים סנדביצ'ים מניילונים מרשרשים, משחקים תופסת, מחבואים, גלמורה, או סתם הולכים מכות או מדברים. אם את ילדה כבר הפנמת שלא כדאי לבוא בחצאית לבית הספר. אם אתה ילד, כבר הבנת שלא רצוי להציג שום חולשה. אני בוהה בשמיכות הגשם הנפרשות ע"י הרוח על האדמה מרוצפת השלוליות. בכל שלולית יש שמיים קודרים משלה המשתקפים בה, אבל יש שלולית אחת מיוחדת: ארגז החול המשמש בימים יבשים לקליטה רכה של קפיצותיהם לרוחק של ילדים ספורטיביים. אבל היום, לאחר מספר ימי גשם רצופים, הוא בריכה של מים חומים עד הברך, שבתוכה אבנים כבדות שהוטחו אליה לקול מצהלות הילדים, כדי להתיז כמה שיותר מים מרופשים על כל הסביבה. ארגז החול שהפך לבריכה חביב עליי ברגע זה יותר מאשר כשהוא יבש וספורטיבי. גם אני משליך אבן גדולה, לא מקפיד להתרחק מספיק ומתמלא במים חומים וקרים. זה לא יוסיף לניקוד שלי הנמוך ממילא בחברת הילדים. הביטחון העצמי שלי נמוך מדשא קצוץ בשלב הזה של חיי הצעירים.

עוד שיעור ועוד שיעור עוברים ונעלמים כמו הילדות שמתבזבזת בין החומות האלה. נספגים ונעלמים כמו המים שירדו מלמעלה ונבלעו באדמה. השעה אחת. הנה בא צלצול מיוחד במינו, זה ששולח אותך הביתה, לשקט, לביטחון, לרוגע. הילד שהייתי תופס מעיל, שוכח מטרייה, כי כבר לא יורד גשם בחוץ, והשמש מאירה, מכניס ספרים ומחברות בעירבובייה, מסדר את הקלמר ודוחס לתיק, ושועט החוצה הרבה אחרי כולם דרך השער הגדול אל המרחב המואר שמחוץ לבית הספר.

הולך ברחובות מנומנמים, ריקים, מוארים שמש צהריים חורפית עזה לכיוון הבית. שלוליות מנצנצות אליי בחיבה. מדי פעם אני לא מצליח להתגבר על הדחף ומזנק במגפיי הגומי הקטנים אל תוך השלולית, מתיז מים לכל עבר. המכנסיים נרטבים, אבל מה זה חשוב. משבי רוח קרירים וחמימים מתערבלים סביבי ומביאים אליי ריחות רטובים של אדמה פרחים ושיחים, עצים ובטון ואספלט. ליד הבניין הפינתי שסביבו משוטט בדרך כלל הכלב הדני הענק שגבוה קצת יותר ממני ורודף אחרי חתולים בטירוף הדעת, אני צועד לאט ובלב מפרפר... עברנו..

הנה הצומת עם משמרות הזה"ב, עוברים כביש ועוד כביש, והנה השכונה שלי. פה אני כבר מקצר דרך חצרות. מכיר כל פרצה וכל עץ וחתול באופן אישי.

הנה אני בבית. אבא  בעבודה. אמא מכינה אוכל. אני עומד במרפסת ומביט בשמיים המתקדרים שוב. נהיה קר. רוח חזקה, אני רועד בחולצה אחת דקה וממשיך להתבונן בעולם החורפי המרתק. עננים גדולים כמו ארצות וגבוהים כמו הרים ניצבים באופק בהדר לבן נשגב. עננים אפורים זועפים סוגרים במהירות את מרחב התכלת שמעליי. הרוח שורקת באיום. הגשם מתחיל לפתע, קר ורטוב. אני קורע פיסות קטנות של ניילון שנשאר בתיק שלי מארוחת הבוקר ומשיט אותן ברוח. נדהם כמה רחוק הן עפות. מי הבין אז באקולוגיה.. הגשם מתחיל מהר וחזק. עוצמתו מרטיטה אותי. המדרכות מתנקדות להן בטיפות. הרחובות הופכים ברגע אחד מיבשים לרטובים,  וברגע הבא לנחלים שוצפים (בעיני הילדותיות שלא ראו מעולם נחל שוצף). אנשים רצים ברחוב, מנסים להגיע לביתם פחות רטובים. לבי אתם. אחרים הולכים עם מטרייה, אשר מתקפלת במשב רוח חזק. אני צופה בפה פעור במאבקם ההירואי באיתני הטבע...

אמא מגיעה וסוגרת את התריס. מה אתה עושה כאן? אתה מרטיב לי את כל הבית..כמה פעמים אמרתי לך לסגור את התריס כשיורד גשם?! קר פה! ואתה עומד לי עם חולצה אחת. רוצה לקבל נזלת? רק לפני שבועיים היית שלושה ימים במיטה עם חום. נו, שים כבר סוודר ובוא לאכול ולעשות שיעורים.

אני הולך לחדרי הקר והחשוך. מדליק את האור הצהוב של המנורה שנראה כל כך משמים אחרי האור הגדול שבחוץ. לוקח מהארון את הסוודר צמר שלושה צבעים, זה שחם ונעים אבל מגרד ולובש אותו והולך לאכול צהריים.

בינתיים אבא מגיע. כולו רטוב. נשברה לו המטרייה. כולנו יושבים לאכול. עוד מעט אבא ילך לישון ואחר כך יחזור לעבודה. יש לו משמרת כפולה היום על האוטובוס.. עכשיו אסור להפריע לו כי הוא שומע חדשות... במרכז יהיו גשמים מקומיים וייתכנו סופות רעמים יחידות.

בחוץ ברקים ורעמים עצומים כל זמן קצר. לפעמים אני נבהל קצת ולפעמים לא. אני מסתכל מעבר לאבא איך השמיים נצבעים לרגע בסגול של הברק, ויודע שעוד מעט יגיע רעם ענק.. הגשם מתופף על כל התריסים של הבית. אבא מסתכל על התקרה של המטבח ואומר לאימא – לא התחילה נזילה מהגג?

אמא אומרת לאבא שצריך לנסוע לצרכנייה כדי להכין חבילה לאחי הצנחן. כבר שבועיים לא הגיע ממנו מכתב. הולכת אל החלון, פותחת את התריס, מסתכלת אל הגשם השוטף..

אבא אומר, שלאף שטונדה, והוא ואמא הולכים לישון. אני נשאר במטבח. מנסה לעשות שיעורים, אבל לא מצליח להתרכז. פתאום רעם עצום.. האור כבה, הפסקת חשמל. אני קופץ ורץ לחדר הקטן של הוריי, אמא, אבא, הפסקת חשמל, מסווה את הרעד שאחז בי אחרי הרעם העז.

אבא פוקח עין, קם, יוצא אל חדר המדרגות ובודק את הפיוזים בארון החשמל.

זה לא מאצלנו, זה מחברת החשמל, הוא מודיע לי, זה כללי. עוד מעט החשמל יחזור, הוא מסיים וחוזר אל המיטה, נאנח מעט ונרדם ברגע.

אני חוזר אל המטבח האפל. ניגש לתריס ופותח אותו שוב. הגשם פסק, אולם הרחוב אפל מעננים כבדים, אני שואף אל קרבי את האוויר הקר ונרגע לי. משחק עם טיפות מים שעל התריס. לפתע עוד ברק מתפוצץ מעליי ברעש. תמיד הם מפתיעים אותי, הברקים האלה. אני אוסף את עצמי ומחליט להיות כל הזמן מוכן לברק הבא. מישהו אמר לי שאפשר לספור שניות בין ברק לרעם שלו, וכל שנייה שעוברת אומרת שהברק במרחק של שלוש מאות מטר יותר רחוק. אני מחכה לברק הבא, וסופר את השניות.. אחת, שתיים, שלוש. ממ.. שלוש שניות זה שלוש מאות כפול שלוש שזה אמממ.... תשע מאות מטר!! ואוו. אני מחכה לברק הבא.

פתאום החשמל חוזר. כבר שכחתי שיש הפסקה. אני חוזר אל השיעורים. נעשה לי קר. אבא יוצא בשקט אל העבודה. אני אראה אותו שוב רק לשעה קלה בערב, קצת לפני מבט לחדשות הוא יגיע, יאכל שתי פרוסות במטבח, יראה מבט, ויילך לישון, סחוט מעבודה. אמא עדיין נחה. אני זונח את השיעורים שנשארו והולך לשחק בגולות על השטיח הגדול שבסלון. בונה שבטים ועולמות, מאזרח מבוכים ודרקונים בשבטים של גולות. מזימות ותככים, קנוניות וקונספירציות מתארחות בסלון האפלולי. גולה לגולה זאב. בין כמה מהן יש קשרי ידידות ואחווה אמיצים, ביחד מול כל הרע שבעולם. אני אוהב את הגולות האלה, האמיצות.

השעה כבר ארבע, אמא קמה ומשקשקת בכלים במטבח. בחוץ קמה אפלולית ומתגבשת לכלל ערב חורפי. אני גונב הצצה מהתריסים במרפסת. קררר. קר מאד.  ברחוב הרטוב אין נפש חיה. לאן נעלמו כל האנשים?! אולי נשארנו לבד בעולם... אני רוטט קצת מעצב ובדידות. הולך למטבח. יושב עם אמא. היא שותה קפה עם חלב. מעשנת סיגריה. מבטה תלוי באוויר. עשית שיעורים, היא שואלת אותי. כן, עשיתי, חלק... תמשיך לעשות שיעורים. אני ממשיך. אחרי החדשות, הממטרים יימשכו גם בלילה, מחר תיתכן הפוגה בגשמים, מתחילה התוכנית ארבע אחרי הצהריים. השירים השקטים העצובים, משתלבים עם האפלולית והשקט, ומדבירים את לבי. אני על סף בכי, אבל לא רק מעצב, מכיסופים למשהו, לא יודע מה, לא יודע אפילו איך קוראים לזה, או מה זה בכלל כיסופים... אחרי מבזק החדשות, אחרי שישים שניות על... עכשיו השיר שיעור מולדת, "אז בבית הספר, על הקיר תמונה... היורה יבוא עכשיו, שפע טיפותיו, כוילון שקוף על פני העמק...". איך הוא ידע, מי שיצר את השיר, מי ששר אותו לתאר כך במילים, במנגינה, בדיוק את העצב המר-מתוק הזה שאני חש עכשיו...

אמא הולכת לחדר האמבטיה לתלות כביסה עם ניילון נגד הגשם. אני יושב ורואה איך החושך ממלא את החדר ואת הבית, ואני נסחף לאי שם... אמא חוזרת, מדליקה את הניאון הלבן במטבח. עיניי מסתמאות והחוץ הופך מאפור לשחור באחת. למה אתה יושב כאן בחושך. זה לא טוב. יש תוכניות לילדים בטלוויזיה, רוצה לראות, או ללכת אל השכנים לשחק עם הילד שלהם?   

אבא חזר הביתה מוקדם מהרגיל, קצת חולה, עייף ומובס, מייחל למנוחה. פתאום דפיקה בדלת. אבא פותח. בפתח חבר של אחי. עיניו מלאות דמעות. הוא אומר שנפל חבר אחר בלבנון. האור במדרגות כבה. מדליקים אותו. כולם נשארים לעמוד בפתח, לא מזמינים פנימה את השליח שלא באשמתו לבשורה הרעה. אני מנסה להבין מה קרה. לאט לאט אני מבין. אני מדמיין אותו, זוכר אותו,  נער ג'ינג'י עומד שעון על הגדר החיה למטה כשאחי וחבריו משחקים כדורגל עמוד. עומד, מחייך, מדבר עם מישהו. הוא מת עכשיו, הוא כבר לא חי יותר.. נפשי מתעטפת ביגון חסר שם ויבש, ללא דמעה. כאילו כל הגשם שבחוץ לא מאפשר לדמעה אחת קטנה וחסרת יומרות לעשות את דרכה מזוויות עיניי אל מורד לחיי, לא מאפשר לכאב להתנקז החוצה. תקוע בפנים, מחניק, מטביע, שותק...

החבר מוסיף עוד פרטים. המעט שהוא יודע. קולו נמוך,  שבור.

החבר הולך. אבא ואמא סוגרים את הדלת. מעיפים ביניהם מבטים. שותקים. שותקים חזק. בשיניים חשוקות. אני לא מעיז להגיד אף מילה. גם אין לי מה.

הוריי מדליקים טלויזיה, בוהים במסך בדממה. אני נסחף אל התוכניות. שוכח את העצב המר, גם את העצב המתוק. אחר כך יורד אל השכנים. משחק, חוזר להיות סתם ילד פשוט, בלי כיסופים מיותרים, בלי שעות של שקט ודממה.

בלי מתים מהלכים, אשר עוד יקיפו אותי ברבות השנים.

שקטה הנשמה.

תם הגשם.

בחוץ דממה.