"... כמו למשל, הפרופסור האהוב של מכללה זו, פרופסור שטיינברג יוסף. אני סבורה ומקווה בכל ליבי שסופכם לא יהיה כסופו, אדם מבריק הוא היה, ללא רבב. כוונתי כאן תלמידיי היא להאיר לכם את הדרך ולתת לכם תפישה שונה כדי שתבינו, כל אחד ממכם, ששום דבר באמת לא קבוע... קחו אותי לדוגמה, מה הסיכויים לדעתכם שהיום,בוקר ה-8 לאוגוסט - אותו תאריך שאחותי, זכרונה לברכה..." וכעת החלו אגלי דמעות לזרום תחת עיניה "נהרגה בתאונת דרכים, שלי יקרה גם תאונת דרכים, כמו שקרה לי בזה הבוקר?" שאלה המרצה ולא ממש רצתה לקבל תשובה לכך. "האם לדעתכם, דברים כגון נישואין, הצלחה של אנשים מסוימים, נפילתם של אלו שחמדו יותר ממה שיכלו לאחוז, אהבות, שנאות, מעשי טירור... האם לדעתכם כל הדברים הללו באמת טמונים במפתח הגורל ואלו רק ארועים רנדומליים אשר מבטאים גחמות של אנשים שונים ברחבי העולם? או... שהארועים הללו נכתבו, עובדו ושוכללו למען המשך קיומו של העולם, וסלילת המשך דרכה של הציוויליזציה והתפתחותה. האם ארועים אלו באמת תוכננו למעשה, בכוונת תחילה, משובצים בקפלי הזמן ומתוכננים לעצב את עתידנו, או שהארועים הללו הם לא אלא מעשים אקראיים שמבוצעים ע"י אנשים חסרי עניין ויד המזל והגורל משחקת בחיינו כמו בדומינו" המרצה עצרה לכמה שניות... כנראה כדי להירגע, הנושא ערער אף אותה שלא לדבר על התלמידים ההמומים שישבו מאובנים בכיסאותיהם ומאזינים לכל מילה, כמו מפחדים שגם להם יקרו דברים איומים מכיוון שאינם זורמים היטב עם יד הגורל החופשית המתעתעת בהם. (לא שזאת הייתה כוונת המרצה, חלילה).
כמובן שאת ההרצאה שמעתי כלאחר יד מפי חברי שהיה לעומתי קצת יותר ערני ועם קצת פחות ריר על שפתו התחתונה. האזנתי בקושי רב לדבריו של חברי בעודי מנסה להתרכז במילקשייק המפעפע שלי, אבל מאותו רגע... נהייתי כולי אוזן. "אני טיפה שונה ממך, אתה מבין." אמר נועם בקול מוזר אשר בדרך כלל היה רגוע ושלו, וכעת נשמע מעט לחוץ... הוא לא סיפר את מה שהוא הולך לספר כנראה לאך אחד אחר. "הנושאים שהמרצה דיברה עליהם היום באמת נגעו בי, הרגשתי מחובר יותר מתמיד להרצאה הזו, וישנה סיבה אחת אשר לדעתי כל זה קרה" הוא השתהה, הביט לעברי והמשיך "אתה מבין, אני באמת כזה..." "באמת מה?" שאלתי בעדינות, לא רציתי להפר את הרוגע שבה התנהלה השיחה. "לא סתם כל הארועים קורים בעולם הזה, אין כזה דבר צירוף מקרים, הכל נקבע ומתואם, שנים על גבי שנים לפני וזאת על מנת ליצור את העולם הראוי והרצוי בעתיד, לעצב את עתידנו ע"י הכתבתו." המשפט האחרון טיפה ערער את שניהם. "אני... אני לא ממש מבין אותך, למה אתה מתכוון, אתה רוצה לומר לי שאתה מכיר, שאתה יודע מי או מה קובעים את מה שהולך... את העתיד?" "לא" ענה במהרה נועם. "אני הקובע..." הוא השפיל טיפה מבטו ולאחר כמה שניות הזדקף מלוא קומתו ונראה רוכש לעצמו גאווה על כך שבן אדם נוסף יודע על מעשיו, ועל תכונתו הנעלה. "אתה צוחק, נכון?" שאלתי אותו ספק סקרני, ספק מפקפק... השיחה כבר איבדה את טעם הרוגע, אז חבל לנסות להמשיך. "בוא אחריי", נועם הסתובב והחל לצעוד לכיוון בניין מגוריו.
נכנסתי אחריו אל חדר השינה, יכולתי להבחין במיטה רגילה למדי, תמונות מוזרות של חבצלות על הקיר, טלוויזיה ומכונת כתיבה. "עשה טובה, תדליק שנייה ושים ערוץ 10". עשיתי כדבריו. זה היה כאילו החדשות פשוט חיכו לנו שנגיע כדי שיתחילו. "אחר הצהריים נעימים, והנה החדשות... אוטובוס נלכד בשעות הצהריים המוקדמות מתחת לגשר אשר ככל הנראה היה נמוך מגובהו של הרכב, הנוסעים יצאו ללא פגע ופונו מהמקום... מתחדשים המגעים לעסקת שלום בין... השחקן טייגר וודס חוזר היום אל המגרש, אלא הפעם בתור מגיש בתוכנית האירוח החדשה שלו..." נועם כיבה את הטלוויזיה וזרק לכיווני קלסר בעל חוצצים שונים. שמתי לב ברפרוף שמדובר בנושאים שונים כגון: תחבורה, חוץ לארץ, ספורט, תאונות ועוד... "שים לב בבקשה לתאריך ה8 באוגוסט, אני מאמין שכדאי שתשב" אמר נועם, ואכן הוא צדק, פרט אחר פרט מדיווחי החדשות שראיתי לפני כמה שניות הופיע בדפים. זיהיתי את כתב ידו של נועם, ולא ידעתי מה להגיד. כבר לא הייתי מופתע, ולא פקפקן. חברי הטוב ביותר מהגן, הכתיב את חיי ואת חייו מבראשית. "אני לא מבין" אמרתי בעודי מסתכל עדיין על הקלסר... "איך...למה? זאת אומרת , מי נתן לך להחליט איך החיים, איך העולם ייראה?". נועם הסתכל עליי עוטה עליו חיוך קל, "אני חושש שהבנת טיפה לא נכון, אני לא יוצר לעצמי דמיונות וחושב איך אני יוכל להרוס לו או לה את החיים היום. אתה מבין... אני פשוט רואה מה צריך להיות, אני וחבריי הכותבים" "הכותבים?!" עצרתי אותו בלי כוונה, יש עוד? "כמובן שיש" והמשיך בדבריו, " ואני וחבריי מקבלים עדיפויות לאותו שבוע, בנושאים שנבחרו, אנחנו מקבלים כמות של ארועים טובים שאמורים להתרחש וכמובן, לדאבוננו הרב, ארועים רעים... שלא תבין לא נכון, בהתחלה לא יכותי לקבל את זה, איך אפשר לחיות כאשר אתה מחליט או יותר נכון כותב שמלחמה גרעינית תתחיל באירופה המזרחית?" לא יכולתי שלא לחשוב על אותו דבר באותו רגע, רחמים גאו בתוכי והבנתי איזה סוג בן אדם צריך להיות כדי להמשיך לחיות ולעסוק בזה. "ניסיתי להתכחש לזה, ניסיתי פשוט לא לכתוב, להתעלם, אבל לא יכולתי; המכתבים, החלומות והסיוטים בלילות, הדחף הלא רצוי לעשות את המשימה שלכאורה נראית כל כך סוריאליסטית אך נכונה." קמתי וחיבקתי אותו, לא חשבתי על משהו אחר לעשות באותו הרגע. "אבל שנייה רגע, אתה אומר שהעולם מאז ומתמיד התנהל כך? תמיד היו אנשים שהכתיבו כיצד העולם אמור להתנהל? איך אף אחד לא יודע על הנושא הזה, איך אנשים לא מתכננים לעצמם עתיד זוהר, מצליח, להם ולמשפחותיהם?" המון שאלות חלפו במוחי אבל ניסיתי להעלות בקול רק את אלו שנראו פחות דרמטיים. "אתה לא יכול לקבוע דבר, עצם זה שאני יושב וכותב פה... גם את זה מישהו אחר רשם עבורי. אני לא יכול לשחק בגורל של בני האדם, אני עוסק ועושה אך ורק מה שהתבקש ממני... ואני חושב שאתה יודע" "כן" עצרתי אותו מייד, לא רציתי אפילו לשאול.
"אבל איך יכולת לספר לי על זה? כמה אנשים בעולם יודעים שדבר כזה מתרחש מתחת לאפיהם?" "אני לא יכול" אמר והסתכל עליו במבט מוזר נועם. "אבל משום מה, איתך... פשוט הצלחתי, לרוב פשוט אני מנסה לדבר על זה והמילים פשוט נעתקות בפי, אני לא מצליח לומר מילה. וגם לך זה יקרה, אני מאמין... בשלב כלשהו, כנראה אתה נבחרת להיות כותב חדש. "תקשיב" והפעם אמרתי את זה בנימה צוננת ורעננית יותר, "איך יכול להיות שבכל העולם העסק הזה מתנהל? אני מתכוון, יש כל כך הרבה אנשים בעניין? מה קורה נגיד אם אתה צריך לכתוב על ארועים שקורים במקום רחוק מאוד?" "טוב, במקרים כאלו" אמר נועם "העולם מחולק לאזורי שליטה".
"אזורי שליטה?" שאלתי בנימה עוקצנית.
"כן, נערי היקר, אזורי שליטת המוקדונים העתיקים ביוון הקדומה" גהרה מעליו המרצה הרחבת מימדים. "כמה נחמד, אמך בוודאי תשמח לשמוע שבנה משלים את שעות שינת היופי שלו בלימודיו, לא שזה עוזר אם יורשה לי לציין".
זאת הייתה ההתעוררות הגרועה ביותר אשר חווה בחייו, נועם ישב לצידו, מרוכז יותר במהלך השיעור מאשר בחברו אשר הקיץ משנתו. "תקשיב נועם, אתה זוכר מה קרה כרגע, נכון? הרי היית שם ברור" אבל נועם לא ענה, הוא רק הסתכל עליי באופן מוזר. "נו מה יש לך? כל הקטע עם ה....." נועם הסתכל עליי במבוכה, כנראה שהוא חווה זאת גם מתישהו. אני חושב שהוא שם לב שניסיתי לדבר ולא הצלחתי. ואני חושב שהוא גם הבין למה.
בעודי מביט בהודעה בפלאפון מאמא אשר ביטאה באופן מיותר את כעסה על כך שאני נרדם בשיעורים ולמה אני משאיר מכונות כתיבה זרוקות בתוך החדר (למרות שמעולם לא כתבתי מילה), הבנתי... ניסיתי לדבר על זה, ניסיתי לדבר על זה נועם, אשר גם הוא אחד כזה, אך גם מולו לא הצלחתי להוציא הגה.
