בזמן האחרון, בכל לילה, בין אשמורת לאשמורת, מוצאת עצמה שוכבת במיטתה, עפעפיה סגורים, ישנה וערה בה בו בעת, כל כולה ניע וזיע, גופה נע על ציר קבוע, מעט ימינה, מעט שמאלה, מבקש מנוחה. זרועה מקופלת תחת הכר, לאט, בזהירות, מושכת זרועה, תנועה קטנה, מתיחה עדינה. כל תנועה מעצימה תחושות, כל תזוזה מייצרת קולות: אוח, אח, אוי, איי... גניחות ואנחות חרישיות וביניהן, בין כל הקולות, שמעה לפתע פתאום את קולו של אוף.
לישון, לישון היטב בלילה. לילה טוב, אומרת ומייחלת שיתקיים לה, כמו פעם, כל השנים. מאום אינו מובן עוד מאליו. לישון בלילה, להתעורר לבוקר טוב, נח גופה, נחה נפשה. גהה.
חשוך, בפנים וגם בחוץ. היא מתאלצת לקום, ממהרת לרצות את שלפוחיתה הלוחצת, לוותר על המיטה החמה לרגעים. עפעפיה מותירה מכווצים, עצומים למחצה, רגליה יחפות על רצפה צוננה. ככה, דעתה-הכרתה, תשארנה על הגבול, בין עירות לשינה, בין חלום למציאות, בין רצון להכרח. ככה תאחזנה אצבעות החשיכה בשיירי חלומותיה, אולי עוד תוכל לחזור, תספיק לחלום את פשרם ומסרם, ובאותה נשימה תחזור אל חום השמיכה המופשלת, אל שקעי הכר המעוך, למלא את מכסת שבעות השינה.
בכל לילה, עוצמת עיניים ופעמיים עד ליקיצה מלאה מוצאת עצמה ניתקת מִשוטטוּת בחלומות, הוזים בה תחושות של אַיִן אז אוף מגיע. לא שמה לב ופתאום מקשיבה לעצמה, לקול הבוקע מחזה אל גרונה והוא מיוסר וצלילו זהה תמיד, א ו ף, רגל אחת נזרקת הצדה, מותניים לצד שמאל, יד נשלחת מתחת לכר להגביה את הראש, א ו ף, רוצה לישון, א ו ף, הכול כואב, א ו ף כבר מהא ו ף הזה.
כך בכל ליל. החושך צובע הכול בִשְחור. קרני אורות פנסי הרחוב מבקיעים את האפילה בעמימות דהויה.
באשמורת ההיא גילתה את אוף. גילתה גדישותו בה, ממלאָה, כל העת צומח בתוכה. מכשהבינה החלה לחוש אותו, את צמיחתו בה. כך הרגישה את תכונתו הנוראה, ככל שרגוזה ומיואשה היא, מתבוססת בסבלה, אוף מתחזק.
אוף מתרבה בתוכה, אוף אחד גדול מכיל המוני אופים קטנים. אחד, אחד, נוצרו והתרבו והתחברו בחיבור קלוקל שאינה יודעת להסבירו לעומקו. טרדה מטרידה תחושותיה, עצבות מאפילה הבנתה, יודעת כי מה המתרחש בנפשה, בינה לבין גופה עובר תך נסתר, מחברם לנצח נצחים, בלתי ניתן להפרדה. היא מתקשה לנשום.
דוקטור מסתכל בעיניה, מבטו כשל עכבר מובס, מניד ראשו בחוסר אונים של תשובות חסרות, מדמה כי אמפטיה תרגיעה. היא בשלה, מהו הלא תקין מתרחש אצלה, כי איך יכול שבן האדם יילך לישון ויקום וכל גופו כואב עליו, והלא ידוע, שינה היא המרפא הגדול, מהכל, מנוחה לנפש ולגוף ביחד ולחוד. אז מה לא בסדר ומה קרה אצלה, ואיך תשבע אי-פעם שינה, שהרי אי-אפשר להשיב את שנפסד, ומה שמות יעשו כל אותם חוסרים, מרחיבים את המעגל. קורטוב יאוש מתווסף לערימה.
מחשבות מנסות להתגנב שוב, היא שולחת אותן ממנה הלאה, לחזור בזמן המתאים. היא יודעת שמשהו אצלה לא תקין, ניסתה, כמו שנאמר, למצוא את התשובות בתוכה, התרגזה כשזה לא ממש הלך.
בכל פעם שעולה בה רוגזה וייאושה ובעצם סבלה, אוף מתחזק, כל כך מתחזק שלעתים מתקשה לנשום באופן חלק, תחושה מוזרה של גוש דחוס חוסם את נשימתה, מקשה עליה לבלוע אויר.
שבירותה מאפשרת לו לאוף כוח מתעצם, היא טובלת בביצה שחורה משחור הלילה ושמה דיכאון.
עתה יודעת היא, אוף הינו חלק בלתי נפרד ממנה. אפשרה לו להתקיים, לצמוח ולגדול בחממה אותה בנתה מבלי דעת בתוכה. להפוך לאחד. בגוף אחד מתעוררים, יחד מתמתחים לצדדים.
היא מאד רוצה להפטר ממנו, אינה יודעת כיצד. הבנה עולה בה, אוף אינו חדש כאן אצלה, תמיד היה כאן, יקשה עליה להתרגל לחיות בלעדיו, אוף דומה לאויר לנשימה, לאהבה אובססיבית. בלתי אפשרי בעליל לוותר על אויר לנשימה. גם אוף מאד אוהב את עצמו ואותה.
ואוף שם. בכל מבט פעור אל חשכת לבה, ממתין כי המבט הפנימי המיואש יעצום את עיניו כדי שיוכל לומר את האוף שלו.
היא שותקת את האוף שלה ומחייכת.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
