תמצית
נאה דורש – נאה מקיים
מדריך עם קבוצת חניכים מגיעים לשדה קוצים החוסם להם את הדרך לארוחת הצהרים.
האם המדריך יזנק פנימה ראשון וכולם אחריו? האם החניכים המפונקים יעזו להיכנס לתוך שדה הקוצים? איך בכל זאת יחצו את השדה? על כך בסיפור הקצר הבא.
"נאה דורש - נאה מקיים"
בזמנו היה נפוץ הביטוי "נאה דורש – נאה מקיים", ומובנו: הטפת למען משהו – מן הראוי שקודם כל – תבצע זאת בעצמך.
על מקרה של "נאה דורש- נאה מקיים", מקרה שקרה לי לפני שנים רבות, ברצוני לספר לכם הפעם.
הייתי אז מדריך צעיר בתנועה, תלמיד תיכון בכיתה ט' או י'. באחד החופשים יצאנו כמדריכים עם ילדים וילדות בני 12 בערך, למחנון בן יומיים באחת החורשות שליד העיר.
לאחר לילה של אי-שינה, של צווחות ורעמי צחוק, ושל צביעת אלו שנרדמו - יצאנו לאחר ארוחת בוקר קלה ליום של פעילות.
יצאתי עם קבוצתי, שמנתה כחמישה עשר ילדים, לאחת החורשות הקרובות כאשר אנו עוקבים אחרי סימני דרך שהכנתי מבעוד יום. לאחר מכן המשכנו בתרגילי צופיות והכרת הצמחייה. הגיעה שעת הצהרים, זמן לחזור למחנון. כשראיתי שזמננו קצר ואנו עלולים לאחר לארוחה, פניתי בראש החניכים לשביל "קיצור דרך" בכיוון המחנה. המשכנו לאורך השביל עד שהגענו לשדה קוצים גדול שחסם את דרכנו. החניכים עצרו, הביטו על המכשול שלפניהם וסרבו ללכת בקוצים. הם רצו לעקוף את השדה מימין או משמאל, אך השדה היה גדול וארוך. ברור היה לי שדבר זה היה גוזל מאתנו זמן רב. אמרתי להם שהזמן קצר ועלינו להתגבר על המכשול ולא לחפש דרכים עוקפות. אך הם סרבו לעבור. ציינתי שאלה הם בסך הכול קוצים קטנים ובקלות נוכל לחצותם, אך הם בשלהם, עמדו לפני שדה הקוצים ולא משו ממקומם.
חשבתי להראות מנהיגות ולזנק בדהרה אל לב הקוצים בתקווה שהם ירוצו בעקבותיי. אך כשהבטתי בפניהם חזרתי בי, המפונקים האלה ישאירו אותי לבד ולא יעזו ללכת אחרי.
ניסיתי לדבר על ליבם ששיחי הקוצים נמוכים, שהקוצים כמעט ולא דוקרים, שכל אחד יכול לעבור דרכם, אך ללא הועיל. נאלצתי לנקוט בכל אמצעי השכנוע הידועים לי, אך הם - התמידו בסירובם. הזכרתי להם שאנחנו הם אלה "שלא מפחדים מאש ומים", כדברי השיר, ואמרתי שבודאי נצליח להתגבר על דבר כה פעוט כשדה קוצים. קראתי בקול ששום דבר לא יעצור אותנו, וכו' וכו' – אך כאילו דברתי אל הקיר.
בלית ברירה נקטתי בדרך אחרת. התחלתי ללעוג להם על פחדנותם, ולבסוף אמרתי. –" אתם סתם מפונקים. שדה כזה אפשר בקלות לעבור ללא נעליים, לעבור יחפים".
דממה נשתררה לכמה דקות. ללכת יחפים על הקוצים הענקיים הללו? ללא נעליים?
לאחר שעיכלו את העניין קפצו כולם וקראו - " נראה אותך, נראה אותך, לך יחף על הקוצים" ואחד הוסיף בקול רם –"נאה דורש – נאה מקיים".
לא נותרה לי ברירה. "שלתי" נעלי מעל רגלי, הורדתי את הגרביים ותחבתי אותם לנעליים , קשרתי שרוך נעל אחת לשרוך של השנייה, תליתי אותן על הכתף ובקריאה –"קדימה, יחפים על הקוצים" נכנסתי בראש מורם וברגליים יחפות לשדה. התחלתי ללכת לאט לאט, צעד אחר צעד, בזהירות, בזהירות. רוחב השדה היה כחמישים מ' אך לי הוא נראה כפול. אני צועד ועיני מחפשות את הקטעים ללא הקוצים, אך ללא הועיל – מדי פעם אני מרים את כף רגלי ושולף קוץ שננעץ בה. אני הולך ומשמיע קולות מוזרים.
החברה מסביבי שמחים וצוהלים. הם מלווים אותי בתוך השדה. מזמן הם שכחו שסירבו קודם לכן להיכנס לתוכו. כל אנחה שלי מלווה בפרצי צחוק עליזים. אין שמחה יותר גדולה מהשמחה לאיד.
כדי להאט קצת את קצב ההליכה, אני עוצר מדי פעם ומסביר להם על הצמחייה, כאילו זה מעשה רגיל וכל יום אני הולך יחף בינות לקוצים. -"הנה, תראו" אני מראה להם קוץ ששלפתי זה עתה מרגלי - " קוץ זה נקרא 'פוקת יחפים'. הוא מכשול להולכים יחף". אני מתקדם מספר צעדים, עוצר וממשיך-" הקוץ הארור חודר את העור וקשה לשלפו", מתקדם עוד שלושה צעדים, –" אך המטרה האמיתית " המשכתי והסברתי –" הנה לא להרגיז ולהציק אלא להפיץ את הזרעים". שוב אני מתקדם כמה צעדים –" בצמח הזה הזרעים מוקפים בקוצים חדים. אם עוברת כבשה בשדה, הקוצים נצמדים לצמר שלה ונושרים בשדה אחר. כך מופצים הזרעים למרחקים". החברה' לא מתרשמים מההסבר ומחכים שאמשיך את דרך הייסורים. אני ממשיך להתקדם וחושב - מי זה הטיפש שהמציא את הסיסמאות האלה. וכן, מי הוא היותר טיפש שנוהג לפיהן. הפעם, לצערי, זה הייתי אני.
עברנו כבר את חצי המרחק. אני צועד באמצע , יחף, ומשני צדדי החניכים, קופצים על הקוצים ורומסים אותם בשמחה בנעליהם. אני משתדל לא להוציא כל קול כאשר אני דורך על קוץ כדי לא לגרום להם לנחת רוח. בליבי החלפתי עתה את הסיסמה. לא עוד 'נאה דורש- נאה מקיים' אלא ' העיקר - דבקות במשימה ', אני אראה להם מה זו דבקות במשימה, מה זה אי ויתור על המטרה. אין לסגת עד הסוף המר.
איזה סוף ואיזה מר. המרחק גדל עם כל צעד ולשדה הקוצים אין סוף.
לאחר כחצי שעה, לפי השעון, ושעה וחצי לפי ההרגשה, הגענו לשולי החורשה, שם השטח היה נקי מקוצים. התיישבתי, שלפתי את הקוצים שנותרו בכפות רגלי, גרבתי את גרבי ונעלתי את נעלי העבודה הכבדות. קמתי והבטתי על שדה הקוצים. עתה הוא נראה די צר, בקושי 50 מ'. העליתי חיוך על שפתי וללא קול אמרתי לעצמי –" עשיתי את זאת. כל החניכים עברו את שדה הקוצים ללא התנגדות , ללא מרד וללא פרץ וצווחה".
החניכים עצמם לא התרשמו מגודל המעשה. "קדימה למחנה" – הם צעקו בקולי קולות, -"קדימה לארוחת הצהרים".
האם המעשה החינוכי שעשיתי עשה עליהם איזה שהוא רושם? מסופקני. אחרי מספר דקות הם שכחו מהעניין.
האם שמשתי להם 'דוגמא אישית'? כנראה שלא, מאחר שלא הזכירו את המאורע בימים הבאים, לא הזכירו אותו כלל.
אבל אני, כשלעצמי, עמדתי במשימה. אמרתי בקול רם, לפני כולם, משהו שאעשה - ולא התחרטתי. העליתי הצעה לפני כולם – ולא היססתי לבצע אותה.
אמנם, בימים שלאחר מכן, נזהרתי מהפרחת סיסמאות ומהצבת משימות קשות ומיותרות. גם אני למדתי משהו.
שכנעתי את עצמי שלמרות הכול החניכים בכל זאת הפנימו את המקרה ויבוא יום והם יזכרו בו.
