הצדק העיוור

הוא שמע שמשהו קרה, ראשו הופנה מיד לאחור, בתנועה שלצופה מהצד לא תיראה ברורה,"למה לעזאזל שאדם עיוור יפנה את ראשו לאחור? גם ככה הוא לא רואה, מה זה כבר משנה"? אני מניח שעיוור יכול להסביר זאת בצורה טובה יותר. הוא פנה אליה והתעניין בהתרחש. היא מעדה,התגלגלה למטה,ולבסוף שברה את רגליה.היא אמרה נואש, וידעה שלעולם לא יצליחו להגיע בזמן, הוא היה העד היחידי שראה את הרוצח האמיתי ברצח חמשת הפרוצות.


זה היה מראה שלעולם לא ישכח מעיניי האנשים, איך שהוא בתר לחלקים קטנים את כל חלקי הגופות, אף התרוצצו שומעות שהוא הכין איתם מטעמים, והיה מניח בדלתן של מרכזי חלוקת מזון להומלסים, עד היום אני לא בטוח אם זה אכן היה או סתם הייתה עוד אגדה אורבנית.


הם לא הצליחו להתמודד עם זה, עם הפחד שיש אחד כזה בקרבם, הפחד שיתק אותם, כ"כ שיתק אותם עד שהם החליטו להאשים מישהו, הם היו חייבים אשם. אשם זה הדבר היחידי שיכול לגרום להם נחת. להשלות עצמם שלא יהיו עוד מטורפים כמוהו ושהכל ייפתר אחרי שהוא יעלה על המוקד.


היה קל להם להאמין שזה הוא, אחד שאיבד את בנו במלחמה, הפך לאדם דתי באופן קיצוני, והיה מתלהם כנגד כל עוברי המצוות. זה הסתדר עם ההיגיון שלהם, הן היו פרוצות, פרוצות זה אסור, הוא קיצוני, וזה עקב השיגעון שעבר ממות בנו, הם היו בטוחים שהשיגעון זאת גם הסיבה. "אם זה גרם לו להפוך לדתי קיצוני בין רגע, זה גם יכול לגרום לו לרצוח"

אבל זה לא מה שבאמת קרה, והיא ידעה את זה, היא האמינה בזה בכל נפשה, ועכשיו היא כמו טיפשה גמורה לא יכולה ללכת עוד ולהביא אותו בזמן. "אני מצטערת,הלואי ויכלתי לעשות משהוא" מילמלה כשהיא דומעת וחיוורת.
"את דוקא בהחלט יכולה לעשות משהוא"
היא הופתעה מתשובתו והניחה עליו מבט סקרן.
בלי שתשאל מה עליה לעשות הוא המשיך בדבריו:
"אני אנשא אותך על כתפיי, ואת, את תדריכי אותי"


הם הצליחו להגיע חצי שעה לפני גזר הדין, כולם עמדו שם עם פנים מלאות אנחה, "עכשיו הצדק יעשה" לבטח חשבו.
אך כשהם ראו אותם כל מחשבות הצדק העיוור חדלו.
מילה אחר מילה הוא עמד וסיפר על כך שאחת הפרוצות שנרצחו הייתה אישתו לשעבר שעזבה את הבית. הפרט החשוב ביותר שסיפר, שהרוצח היה בנו, שכנראה לא הצליח להתמודד עם הידיעה שאימו הפכה לפרוצה.


ואני נותרתי כך מביט מהצד ושואל את עצמי, איזה צדק יותר עיוור?