15410524_files_news.jpg
הרצון שלך להצליח, להצליח להשתחרר. הרצון שלך לפחות, להיות משהו אחר.
המועקה הזאת שגורמת לך להיות באמת חסרת אונים, האופן שבו את לוקחת את הדברים.
המוסיקה,
הרעש, הסמלים שמסביב, נותנים לך אשליה שאת באמת מרחפת באוויר, העיוורון
האינסופי, השיכרון של כל חמשת החושים, הטבעיות בה את שואפת את האוויר,
הפומביות בה את מחייכת חיוך שהוא לא תמיד ש-ל-ך.
פינה אחרי פינה,
שאני הולכת בה ומנסה איך שהוא למצוא את הסוף. מסתובבת בעולם שכולו דמוי של
ציור, שאפשר למחוק, לשטוף. וזה כמו עובש שמסתובב אצלך בגוף ולא מרפה, הוא
גדל וגדל ואין שום דבר שיוכל לנקות אותו, להחליף, לחטא.
בשנייה אחת הכל
התפוצץ. המראות, הזוועות. שוב אימה נוחתת על פניי ומנסה להרגיעני, לומר לי
שהיא זאת הטובה מבין השניים, ואני מיואשת. מנסה למצוא את הצפון כי כולם
אומרים שזה מרגיע ובעצם ללב אין שום מרחק, הוא תמיד יהיה זה שיפתיע.
את
מחליטה שסוף כל סוף את לוקחת את עצמך בידיים ובא האחד ואומר לך שאת טועה,
שאת ללא ספק מקרה אבוד. את משלבת את ידייך בתוך רגלייך ותוהה בשאלות
שלעולם לא תמצאי עליהן תשובות וכולם ישאלו אותך מדוע את כותבת קטע כזה
עצוב ומסובך, הריי זאת תקופה טובה, הלא כן? ואת שוב תחייכי חיוך טיפשי
ועצוב ותאמרי שזה בכלל לא עלייך, שזה כלל וכלל לא אקטואלי (בכלל..) ותשבי
לך בחדר עם ראשך בין ידיים ותזילי את הדמעות על אותו שולחן מחשב ותאמרי
מדוע אני נמצאת בנקודת חיים הזו שלא מאפשרת לך ללכת.
את רוצה לברוח, באמת שרוצה. קשה לך לבחור, באמת שקשה. והבריחה הזאת כנגד הבחירה ההיא, ואלה רק החלפת אותיות...
ואולי
את לא מבינה את המהות של המהות עצמה, את העוצמה של הבחירה. ואולי אותו
בחור בכלל לא מבין מי את עמוק בפנים. מתוך העין הירוקה הוא מביט בך וצוחק
צחוק שלא נגמר...במעגל מלא תשוקות קטלניות שלא נחות אף לא לרגע, לא עוזבות.
ואת יושבת מול מראה, במבט של וויתור. לוקחת סכין חדה ויודעת שזהו איסור. אבל באמת שלא איכפת לך, כי כבר אמרו לך שלא יצא ממך כלום...
במשך שנים תנדנדי על ענן ותגידי שיכלת לעשות כל כך הרבה אילולא הגבר שאמר לך להפסיק.
ותשבי
ותבכי ודמעותייך יהיו הגשם שיפתח את הבצורת הארוכה, תסתכלי מלמעלה ותראי
אחת, בדיוק כמותך, חסרת אונים מחכה לגבר ההוא שיעשה אותה מאושרת. היא
כותבת כל היום על דפים ופורקת רגשותיה בתקווה שגבר יבחין בה, יבחין עד כמה
היא מיוחדת,
ואיש לא יבחין.
הרי בסוף היא תמצא מישהו, בסוף הצבא או
בלימודים ותחייה איתו את כל חייה מבלי שתזכור כלל את הנעורים שלה, אלא רק
את הניסיונות למצוא את אותו אחד, שיראה קסם מתחת לאישונים החומים, שיראה
ייחודיות מתחת לחיוך מאוזן לאוזן.
וכל זאת, אם היא לא תוותר כל כך מוקדם, כמו שההיא עשתה, בגיל 17.
והיא
עדיין תחכה, הבחורה הזאת, שהטלפון שלה יצלצל והיא תשמע את הקול שהיא יודעת
שהיא לא תשמע. היא תחכה כל בוקר להודעה ממישהו כשהיא יודעת בוודאות שהוא
לא ישלח אותה, והיא תבזבז את הנעורים שלה על הציפייה ועל זה שהיא חיכתה כל
כך הרבה למישהו שכלל לא היה שווה כך.
וזאת מהענן, שוויתרה כל כך מהר
תחייך חיוך טיפשי כי היא יודעת שהוא לא יתקשר. היא תנסה להפעיל את קסמיה
וחושיה אי שם מעבר לקשת כדי לגרום לאותו בחור להתעורר ולהבין שהבחורה רוצה
קצת יותר מליטופים חסרי משמעות, מתקבולת של כיעור ושלמות ורמזים של סדין
לסדין, מניסיונות של לגרום לה להאמין, ש...שהיא האחת, שהיא המיוחדת, שאין
מלבדה אף אחת אחרת.
וכל זאת ולא הזכרתי אף לא לרגע את המילה הזאת
אהבה. זאת שמדליקה ומכבה את אותה להבה. זאת שבוערת מבפנים כשקר, זאת
ששורפת כשנהיה מאוחר.
אותה הארורה שחייה עוד ארוכים, שתספיק היא לעבור
על כל חסרי האונים. זאת שלוקטת אליה נקבות וזכרים, אותה אחת שמהפנטת אותנו
לחיים ארוכים.
ויש כאלה שמצליחים אותה לתפעל, חיים בשמחה לצד העצבות
ואיש לא שואל, שואל מדוע היא כל כך נחוצה, מדוע לעולם לא מרפה? ואין לא
אדם אחד שיעצור אותה, כי איננו יכולים לחיות בלעדיה.
אותה ילדה מענן שואלת, האם יכלה להיות היא ילדה אחרת.
ילדה כמו שאר הילדים- לא תמיד מצפים, לא תמיד מחכים, גם לא תמיד מקווים.
ילדה
של ההורים, ילדה שכולם אוהבים...אחת כזאת שתסיים לימודים ותצא לחיים
חדשים, אחת שתבין שיש לה מקום, גם בלי אלה שגרמו לה להפסיק לחלום.
והילדה הזאת יכולה להיות אני, אך גם אתה, גם היא.
הילדה הזאת עלינו מסתכלת, מענן היא שוב מחבקת, חיבוק של חיזוק ושל אמונה,
ובעצם, מלמדת אותנו שאהבה לא תמיד כזאת רעה.
