החיים זורמים במהירות של נהר גועש.מחשב את השנים לפי הגיל של הילדים.
מתי הייתה התאונה? יובל היה בן שלוש היום בן חמש עשרה – לפני שתים עשרה שנה.
מתי התגרשת? יובל היה בן חמש – כבר עשר שנים.
מתי התחתנת פעם שנייה? אלעד בן 8.5 , חצי שנה קודם.
מתי כתבתי לראשונה ?
בכיתה ב' אצל המורה יעל.
תארתי את זרימת המים הקולחת בצמוד למדרכה ברחוב המשופע בו התגוררתי ואיך קליפת בננה שהשלחתי מהחלון נסחפה בו כאילו היתה ספינה השטה למרחקים ולמקומות לא ידועים.
המתיקות שחשתי היתה הדבר הכי בוגר אותו חוויתי כילד.
בין הגירושין לתמר כתבתי סיפור קצרצר שכמעט התפרסם במעריב.
זה היה הנסיון הכי משמעותי שלי.
ואז הפסקתי .
הרגשתי שאם אני אחפש סיפורים , לא נבנה בית.
כי הסיפורים עסקו בציד , בריגוש שבלכידה ולבנות זוגיות זה אנרגיות אחרות – אנרגיות של פנימה.
בלבנות עסק יש גם ציד, ציד של לקוחות ,אבל ציד רגוע – כמו משחק כמו חידון.
שכנעתי אותך אז בו נהיה ידידים.
אני אתן לך אתה תיתן לי.
אבל הקצב הרצחני של החיים,השבריריות שלהם.
איזה איראני ילחץ על כפתור וכל החכמה נגוזה.
איזה חמסניק יכוון לכפר סבא ( רק אתמול היה פיגוע בניצני עוז ) וייפגע בול בבית שלי , בכסא שלי.
בום.
והנה שדרות גם פה.
והקצב
כולם מתים , כולם מזדקנים.
דן שומרון – זה עם השיער השחור ממבצע אנטבה , מת.
ראיון אחרון איתו בטלוויזיה – הוא זקן ומקומט.
אמנים – עוזי חיטמן , אהוד מנור , נעמי שמר , מאיר אריאל.
אריק איינשטיין חגג שבעים.
כמו ההורים שלי...
פעם אחרונה שטיילתי עם אבא שלי בלבנון הוא היה צעיר ממני בשנתיים מהיום.
בן 44 ואני עשרים.
לבנון נכבשה ואנחנו לוקחים אוטו ונוסעים לטייל לבחמדון ועליי שמשקיפות על ביירות , שנפרסת מולנו והים מנצנץ ברקע.
היום אני לא מסכים לנסוע בשבת לשדרות ואנחנו אז נוסעים ללבנון.
הוא כנראה בן אדם סקרן ואוהב נופים חדשים לא מודע עקב שאננות לסכנות שאורבות בדרך.
ואני מה?
לא הרגשתי מספיק קרבי בספינה שהפליגה בים השטוח מול לבנון בשמש הקיצית?
גם הפגזים שירו עלינו – הייתי בטוח שלא ייפגעו ונפילתם לתוך הים לא הותירו יותר מאבן שנופלת למים.
אין רעש של פיצוץ.
אין רסיסים.
אין נפגעים.
סתם – בורחים קצת ללב ים , מחוץ לטווח שלהם וממשיכים לטגן שניצלים במטבח.
אז אחרי המלחמה הייתה לי רגילה ובמקום להשתעמם בבית הסכמתי לטיול.
אם הייתי מכיר אז את תמר – היא בטח כבר הייתה עוצרת אותי.
אבל אז לא הייתה לי חברה.
וגם אם הייתי מכיר כבר אז את דפנה , בטח לא היה איכפת לה יותר מדי ומצידה יכולתי למות או להיעלם העיקר שבינתיים היא קיבלה את מה שרצתה.
גם כשנפצעתי ושכבתי בבית חולים איזה שלושה חודשים בקושי הגיעה – אפילו שהיינו כבר נשואים והיה לנו ילד.
אח שלי היה מביא אותו בשבתות לשחק לגו על הרצפה ליידי.
הדוד שלה ( שלא מקשר דם ) היה מגיע וגם חברה של דודה שלה עם עוגיות גורמה.
אבל היא?
הרבה סבלנות לא הייתה לה אלי.
ואני שהרגשתי את חוסר הסבלנות שלה , רק רציתי שתלך.
פעם אחת בלבד בכל התקופה עזרה לי לאונן וחוץ מהקטע הזה , שכבר הצלחתי לפנטז עם רגל קשורה לתקרה העדפתי לחשוב על אחת משתי האחיות שטיפלו בי ולא עליה.
ותמרי?
הנשמה שלי?
טובת הלב.
אם היינו מכירים – הייתה עוברת לגור איתי בחדר ובוכה כל היום וכל הלילה.
אז מה זאת אהבה?
זה לא רק משהו מופשט.
יש בה ממשיות.
שכשאתה חולה – היא דואגת.
שכשהיא שמחה – אתה שמח.
שכשמשהו מעיק – בן הזוג הוא פסיכולוג סבלני. אמפתי.
אתה אוהב לגעת בה.
היא אוהבת שאתה נוגע בה.
היא נוגעת בך
אתה מת על זה.
אין ציניות – הכל אמיתי.
תמרי לימדה אותי.
לפעמים אני נתקל בנשים רגועות , עם חוש הומור.
מה שהיא לא.
פעם חשבתי שזה טוב.
היום אני שואל את עצמי איפה בני הזוג משלמים את מחיר השקרים הקטנים.
חוסר הנתינה המוחלטת.
איפה הילדים משלמים?
אין יש מאין.
תמיד משהו הוא על חשבון משהו.
המשוואה תמיד מאוזנת.
ממה צריך להיזהר?
משקר גדול.
רציתי במישהי כי היא כתבה ספר ואני רק כמה שירים.
אז אם היא תהיה שלי – אז אני בשקר גדול מייחס לעצמי משהו שלה אלי.
וכשהיא הולכת לדרכה?
הקרקע נשמטת.
היה לי כבר אז שכל להיזהר מהשקר ועצרתי את עצמי
עוד לפני שיצאנו ממש.
רציתי אחרת כי הייתה חטובה ואני לא.
אז אם תהיה שלי , אז אני מרגיש איש צמרת.
עד שפתחה את הפה.
ברחתי מרוב פחד.
סיפרה לי שהשב"כ שותל לה מיקרופונים בכל מקום עבודה.
הרגשתי שכל הדם נוזל לי לרגליים.
אבל לא יכולתי לוותר על לישון איתה.
לפחות פעם אחת.
שלא אשאיר עוד איזה פספוס להמשך החיים.
והזמן?
הכל עניין של עיתוי.
סבתא שלי הייתה כבר בת מעל 80.
היא קברה בעל בגיל 50.
בעשרים שנים שלאחר מכן היא קברה את שני האחים שלה , נשותיהן , בת אחת שלהן שמתה מסרטן והבעל של אותה מסכנה שנהרג בתאונת דרכים בדרך לאירוע משפחתי.
לבסוף שכשהיא אושפזה בבית חולים על עניין לא חמור , החליקה , שברה את המפרקת ושכבה משותקת בכל גופה ורק עיניה מוחה ופיה מתפקדים כראוי אמרה לי שהיא כבר רוצה למות.
ואני האמנתי לה.
ויומיים שלושה אחר כך היא מתה – ואני שמחתי בשבילה.
כי באמת הגיעה העת.
אז שכשאתה בן עשרים חמישים נראה לך המון.
ושכשאתה בן חמישים אז עשרים נראה לך אתמול.
ויצחק נבון עוד מתחתן בן 87.
ושמעון פרס נשיא המדינה והוא כבר מעל 80.
ולפעמים אני שואל את עצמי – האם זה נכון לעבוד עד הסוף הבלתי נמנע?
או שאולי יותר נכון להאט את הקצב חמש , עשר , חמש עשרה שנה קודם ולגלוש אל הרגע כמו מטוס עם כנפי דאייה , שכיבה את המנוע ונהנה מחוסר המאמץ , נהנה מזרימת האוויר , עוצם עיניים ומתענג על רגעי הקסם שעוד נותרו לו לפני אותה חבטה שתתרחש לפי חוקי הגרביטציה אי שם במישור הרחוק.
כי כל דבר בחיים שנגדע באופן פתאומי , מוקדם מן הצפוי מותיר אותנו המומים ומפוחדים.
הודעת פיטורין ממקום עבודה – פאף.
אני רוצה להיפרד ממך – פאף.
איני מעוניין יותר לקבל ממך שירותים – פאף , פאף.
אז יש לי את תמרי.
ואליה אני ממהר עם כל הודעת איוב.
ומה שאני עושה בעצם אני חוזר איתה אחורה במנהרת הזמן ומשחזר את הסימנים שהיו בשטח ומאיר אותם.
וככה אני נוסע שוב , הפעם התמרורים מוארים ובולטים ואני מבין איפה אמרתי מה שלא הייתי צריך לאמר ואני מבין איפה היו גם דברים שבכלל לא קשורים אלי ושגם לא יכולתי לשלוט בהם וככה כשהנסיעה משוחזרת אני מגיע לאותה צומת ועובר שוב את אותה התאונה , כי הרי אין כאן עולמות מקבילים והסיום הוא אחד.
