פוסטים
לאהוב את אמא
אמא,
עוד שבועיים ימלאו לי 17. 17 שנים בהן טיפלת בי, דאגת לי, גרמת לי לחייך. האזנת לי כשרציתי, הצחקת אותי, אפילו הכעסת.
17 שנים בהן ראיתי את אבא כדמות מרכזית אצלי בחיים למרות שניסית בכל הכוח להראות לי שגם לך יש מקום בסדר היום שלי.
אני אולי היחידה שיודעת כמה את אוהבת אותי וכמה אני חשובה לך ואני היחידה שראיתי ולא עשיתי עם זה שום דבר.
במהלך
השנה הזאת יצא לי לדבר עם ילדים, מתגברים ואפילו מבוגרים שהוריהם התגרשו
כשהיו צעירים. סיפרו לי איך הידרדרו בלימודים, סיפרו לי איך אמא הייתה
בשבילם הכל, איך הם שונאים את אבא על זה שאף פעם הוא לא מתקשר אליהם-אפילו
ביום הולדת, לאחל מזל טוב. סיפרו לי איך במשך השנים אמא נתנה שתי נשיקות
לילה טוב "שיהיה גם מאבא", סיפרו לי כמה קשה להיות ילד לאם חד הורית שאתה
מתבסס על משכורת אחת, כמה הם מעריצים את אמא שלהן למרות שלא תמיד היא
מפנקת אותם ודואגת להם לספריי בית הספר. איך הם סיפרו לי בשפה ילדותית
ותמימה למה לאבא הייתה חברה ואמא זרקה עליו ספר טלפונים וסה"כ הבנתי שאמא
היא הדמות הכי משמעותית בחיים של הילד שלה. ושמתי לב שאת אחד האנשים שתמיד
היה שם בשבילי ואף פעם לא שמתי לב. שאת האחת שאני הכל בשבילה- הבת הבכורה,
הגאווה למשפחה, הכבוד. כמה שאת אוהבת אותי ואיך שלא ראיתי!
בטח יש
לך הרבה מה לומר לי, לא רק על המילים האלו-אלא על כל החיים. איך התבוננת
מהצד כשחיבקתי את אבא במשחק כדורסל, איך אהבתי ללכת איתו לדוג ואיתך
התבאסתי שאנחנו הולכות לקנות בגדים ואיך כל שנייה התעייפתי למדוד בגדים.
איך חייכת חיוך של קנאה כי ידעת שאבא בשבילי הוא הכל.
איך ישבת
בצד כל השנים האלו בניסיונות להראות לי ולהעיר אותי איך שאת נמצאת בשבילי
פה, מתחת לאף כל השנים האלו. ולא, אני הייתי עיוורת, לא ראיתי אף אחד חוץ
מאבא. תמיד כעסתי עלייך, על כל דבר שעשית. תמיד רבנו וצעקנו ולא דברנו
ימים. כשאנשים אומרים לי שקשה להם לא לדבר עם אמא יותר מיומיים, לי היה
מוזר שאצלי זה לא כך. שלי אין בעיה לא לדבר עם אמא עד שהיא תתנצל. (כמובן
חשבתי שאת תמיד האשמה או שלא רציתי להתנצל מכיוון שגדלתי לעצמי אגו כזה
נפוח ליד אבא- הדמות הגברית).
ובכל זאת? את הדומיננטית במשפחה,
את זאת שקובעת את הכללים בסופו של דבר. את זאת ששומעת את אבא אומר "לכי
תשאלי את אמא"-רק את. ואני לא שאלתי. הסתפקתי באבא שלי, באבא שהיה לי חבר
כל השנים האלו.
את האישה המשכילה במשפחה, את המורה עם התואר שני.
את זאת שרצית להתגאות בי מהשנייה בה נולדתי, להתגאות בי כבוגרת כל כך,
כחכמה, בצניעות שלי לאורך כל השנים וישר כשהתחילו לדבר עליי בציבור הרעפת
עליי מחמאות כמו שרק אמא כמוך יכולה!
אני יודעת שבמהלך שנות
ההתבגרות שלי- שאני עדיין נמצאת בהן הייתי צריכה לפנות אלייך יותר,
להתייעץ איתך, לספר לך על חוויות שאני עוברת ולא יכולתי. כמה שרציתי לספר
לך על הנשיקה הראשונה ולא יכולתי לגשת. על כל הפעמים שראיתי את האקס גם
שלא רציתי ספרתי לאבא, על הבכי מהפרידה הראשונה לא נתתי לך להתקרב או
לשאול אותי שאלות. איך רצית להיות דמות מוערצת ואני אף פעם לא נתתי לך
להיות אחת כזאת. ואת כל כך מיוחדת אמא, מיוחדת בצורה ייחודית!. אין עוד
כמוך בשוק-פשוט נגמרו...או שלא היו.
כמה שאת יפה אמא שלי...
ולא יצא לי להגיד לך את זה המון זמן וגם אם אמרתי-עכשיו זה יוצא מהלב.
כמה
שאת יפה (גם אחרי שלוש לידות) גבוהה, בעלת ביטחון עצמי גבוה, משכילה ועם
זאת רזה עם חיוך כובש, באופן בו את מתאפרת, משקיעה כל כך ומסתגרת שעות
לפני האירוע בחדר ודואגת שיהיה שקט בשביל שתוכלי להתרכז ומדיי פעם נותנת
לי להיכנס כדי להביט בך, כה יפה ומכובדת. האופן בו את מתלבשת, כל כך מהודר
ומדוקדק. כל פריט במקום, כל עגיל והתלבושת שלו. ואת נראית בסופו של דבר
מקסים.
עם כל המראה החיצוני הזה יש לך אופי ייחודי ואת רגישה כל
כך...אפילו מטקס מלכות היופי את בוכה, מכל דבר קטן שמעלה בך דמעות את
מתרגשת. לפעמים אני צוחקת איתך עד כמה שזה אבסורדי לבכות מדבר שאינו
משמעותי כזה ולפעמים אני מסתכלת עלינו בוכות ביחד בסרט מרגש.
לא יוצא לי לשבח אותך בפני אנשים אחרים ולא בגלל שאני לא רוצה, פשוט אין לי מה להגיד. עד לא מזמן לא היה לי.
כמה
שאני נוהגת לומר לאנשים "כמה אני אוהבת את אבא שלי, הוא הכל בשבילי!" ואיך
הזנחתי אותך ככה, האם אני ילדה רעה? האם אני כבר לא התינוקת שלך? את אוהבת
אותי פחות בגלל זה?. מקווה שלא. אני יודעת שאני יכולה לתקן את הטעויות
האלו עם הזמן, אני יודעת כמה את חשובה לי וכמה היית שם בשבילי!. אני לא
יודעת אם כל אמא הייתה קונה לבת שלה בגדים בכיף כזה כמו שאת עושה אפילו
בלי לבקש. לא יודעת כמה אמהות באות לבנות שלהן כל יום (בלי יוצא מין
הכלל!) עם בגד חדש רק בשביל שאני אהיה מאושרת.
כן, בגדים זה לא הכל
אבל תשומת הלב שעומדת מאחורי זה, אומרת הכל. הרצון הזה להיות במרכז חיי
בדיוק כמו אבא. הרצון הזה לעשות דברים בשביל שאני אגיד לך תודה על זה
ואביא לך נשיקה. אני יודעת כמה הנשיקות האלו חשובות לך ואני מבטיחה לקיים
אותן יותר. כמה את מנסה להיות מעורבת בחיים שלי רק כדי שאספר לך דברים,
השאלות שלך על החבר לא מתוך חדירה לפרטיות, אלא רק בשביל שתתפסי את הרעיון
של "להיות חברה לבת שלי". אני רוצה שתהיי חברה שלי-יותר מהכל.
לא
יודעת איך מתחילים לאהוב אותך יותר. לא יודעת איך מתקדמים צעד ועוד צעד
בזהירות בלי לדרוך על דברים אחרים שבנינו בדרך. לא יודעת איך אני אוכל
להראות לך בדרך אחרת ושונה מצעקות כמה את חשובה לי. רוצה להיות קשורה
אלייך, רוצה לספר לך דברים מבלי להתעצבן ומבלי לכעוס. רוצה להיות מתאימה
לך- רוצה שתתאימי לי.
זה לא שאני לא רוצה לא להיות קשורה לאבא, אבל איך לא מזניחים אמא?
שאלה קשה שעומדת בפתח.
ובכלל,
המילה הזאת. א-מ-א. היא כל כך חזקה ועוצמתית. אמא זאת לא סתם אחת. אמא זאת
אחת שילדה אותך, שדאגה לך. שהלבישה אותך יפה לכבוד טקס הדלקת הנרות בגן,
זאת היא שסיקרה אותך כל בוקר ואמרה לך כמה יפה הבת שלה, אמא זאת אחת שאת
תהיי בשבילה כל החיים. וכשאני אומרת לפעמים "אמא" וכשאני קוראת לך מהסלון
ואת לא שומעת ואני צועקת מבלי לשים לב מה אני צועקת. צועקת, לא את השם
הפרטי שלך, אלא את השם הראשון והוא אמא. יש אנשים שאין להם אחת כזאת, יש
ילדים שאין להם את האפשרות לקרוא למישהי אמא וכשאני אגיד את המילה הזאת
מעכשיו אני אתכוון אליה, במלוא כוונתה ואהבתה.
כששואלים אותי את
מי אני אוהבת יותר, אין לי תשובה. כי זה יהיה שקר להגיד שאת אבא אני אוהבת
יותר. פשוט איתו יש לי דברים במשותף וככה הורגלתי כל החיים שלי. ואת, את
היית הדמות הכי טובה, הכי אובייקטיבית "ולא בגלל שאת הבת שלי" אמרת לי על
כל דבר. רציתי לכתוב עלייך ספר, לפני כמה שנים. על החיים שלך ועל האהבה
שלך ופשוט לא יכולתי להמשיך אותו כי לא היה לי את הדחף הזה
ואני רוצה שתדעי שזה לא בגלל חוסר אהבה.
על כל הריבים והצעקות-אני מצטערת.
על כל השיגעונות שלי אני מבקשת סליחה.
על כל ה17 שנה האלו שלא הבחנתי כמה את אוהבת אותי וכמה את מוכנה לתת למעני.
ומה עוד נשאר לי לכתוב לך (וכשאפרסם את זה-לכל ישראל), את מקסימה, את האמא הכי טובה שהכרתי, ואת החברה הכי, הכי!
ושתדעי- שהפעם אני אומרת זאת מהלב.
אמא, אני אוהבת אותך.
