אושר

שומעת רחשושי בהלה ולא איכפת לי. העיקר שתהיה שם לצידי.
אני כותבת בעיקר בשבילי, לא אתן לך עוד את דפיי המלאים בשכתובי הלב. טענת שהם דלים מדיי.
דלים מכאב הם בטח לא. הם אף פעם לא יהיו.
הנשימות המואצות מפסיקות רק כאשר היד על המקלדת. העיניים עצומות ואני כותבת.
למי כותבת? לא יודעת.
בטח לא בשבילך.
כמה שורות לפני אמרתי שאני כותבת בשבלי. את מי אני מבלבלת?, אתכם או אותי?
לא לריב איתך זה כמו להצליח ללכת מעל פני המים, לא לאהוב אותך זה כמו להפסיק לכתוב.
לא יכולה, אף אחד מהם.
אני מיוסרת בתוכי, מחייכת מבחוץ, משתמשת בחיוך הרזרבי ההוא, זוהי מטרה נעלה. אם לא עכשיו, אז מתי?
שלל של מחשבות רצות ואת המילים האלו אני בוחרת לכתוב הפעם. לידע את הדף מדוע הוא היה הנבחר לרשת את המילים האלו שיוצאות מליבי. פי נדם, עיניי עצמות. האישונים שלי מתהפכים לכיוון השני, אני רואה  חושך.
אך בחושך הזה...מסתרר כל האור.
נשימה קלה, עצירה כבדה. למה זה לא יכול להיות אף פעם קל? אין קל בחיים. אפילו כשקל לנו.

מחכה לצלצול הטלפון שלך, שיעיר אותי מהסיוט בו אני נוכחת, שינחם אותי בחיבוק שאי אפשר לתאר במילים.
שטפון של אהבה באמצע הקיץ, ואיזה ריח אביבי יש בחוץ. העלים נושרים כאילו שיא הסתיו והדמעות זולגות כגשם בחורף. כל העונות מתגלות לי יחדיו, כשאני נמצאת איתך.
מצפה לרגע בו תוכל לכתוב עליי, כמו שכתבת עלייה.

עצרתי לרגע, צלצלת. בקולך הגברי שזה עתה התעורר. שאלת מה דברנו קודם לכן, כי לא זכרת.
לא זכרת מה אמר הלב.
בהיתי בתקרה בניסיון להקשיב ולא רק לקוות. אולי יום אחד אתפוס את כל התקוות, אשליך אותן לים- אראה את העולם.
אתנתק.

לא אמשוך אותך זמן יקר לב שלי. לב יקר שמחזיק מעמד כמו גיבור.
לא עלאה אותך במילים שאין טובות בהן.
לא אגרום לך להאחז בכלום
לא אהיה האחרת, שהייתי לפני שנים.

קום על רגליך לב שלי, השמע את זעקתך.
צעק כי אין כמוך מבין מהו סבל
וברח,
ברח אל החופש.
רק שם תהיה מאושר.